איזה יום, איזה יום!

אבא העיר אותי ב- 6:15 בבוקר, כי היינו צריכים להיות בירושלים בשעה 8:00. לאחי הייתה הנחת תפילין ראשונה בכותל, והיינו צריכים לצאת מוקדם מהבית.

כשהגענו לכותל פגשנו את סבתא, סבא ושלושה מהדודים שלי. אחרי התפילה הלכנו למסעדונת כדי לאכול ארוחת בוקר, ואז אני נפרדתי מכולם כדי ללכת לעיר ולמצוא לעצמי, סוף כל סוף, בגדים לחורף.

אני לא אטריד אתכם במה שמצאתי, כי זה ממש לא נראה לי פרט שיעניין מישהו, אבל קרו לי כל מיני דברים מצחיקים ומרגיזים. למשל:

באיזשהו שלב לקראת הצהריים הרגשתי שאני רעבה, אז נכנסתי ל- "מאפה נאמן". היה קצת צפוף, ופתאום ראיתי את השומר מהכניסה נצמד אלי, ושואל אותי: "מה שלומך?". אני נשבעת לכם, כמעט צעקתי עליו: "ממש מצוין! אולי רק תביא טייפ, כדי שנוכל לרקוד סלואו כמו שצריך? איך בדיוק נראה לך שאני מרגישה כשאתה נצמד אלי ככה? רד ממני מהר, לפני שעל המקום אני קונה מצית ושורפת אותך!".

אחרי זה נכנסתי לחנות שאני נורא אוהבת, והתלבטתי שעה אם לקנות איזשהו כובע צמר חמוד. לחברה שלי יש חולשה למכנסיים, ולי יש חולשה לכובעים. בסוף, אחרי שיצאתי ונכנסתי לחנות 3 פעמים - קניתי אותו.

קרה לי עוד משהו מרגיז...

כשעליתי על הסופרבוס הביתה, היה פקק, והאוטובוס נעצר בשכונת גאולה. מתחת לחלון שלי עמדו שני בחורים חרדים, ולרגע העיניים שלי ושל אחד מהם נפגשו. לא משהו מיוחד. לחבר שלו היה ביד מקל פלסטיק ארוך, כמו המקל שמחזיק את הווילון של האמבטיה, והבחור הזה פשוט לקח לחבר שלו את המקל והתחיל לדפוק על החלון שלי. לא התייחסתי, והתעלמתי מהם בכוונה, כדי שלא לתת להם את הסיפוק הזה שהם גרמו לי להסתכל והצליחו להיות קרציות, אבל כבר ידעתי מה הייתי אומרת לו אם לא הייתי מתעלמת. משהו כמו: "אולי תביא גם מנדולינה ותתחיל לשיר לי סרנדות מתחת לחלון?"...

והחוויה האחרונה והמפדחת מכולן-

כשעמדתי בטרמפיאדה שלפני המחסום לכיוון של היישוב שלי, ילד אחד מהשבט שלי הגיע. כצפוי, די התפדחנו אחד מהשנייה ולא דיברנו. הוא פשוט נעמד במרחק עשרים מטר ממני, הניח את התיק שלו והתיישב על המדרכה, כאילו הוא מצפה שאני, זאת שעומדת, תתפוס לו טרמפ. מחוצף אחד!

התיישבתי גם אני, וראיתי איך פתאום כל הטרמפיסטים האחרים נעלמים להם... נשארנו רק שנינו בתחנה. הוא, התיק שלו, ואני עם השקיות שלי (אני יודעת שזה לא ממש רק שנינו, אבל, נו שוין). עצוב ובודד.

באיזשהו שלב כנראה שנמאס לו לחכות בתחנה, אז הוא התחיל ללכת לכיוון המחסום. נשארתי בתחנה. אם הוא מתאבד, אני לא אהיה המשוגעת שתבוא איתו.

התחלתי להתייאש מהטרמפים, אז התפללתי לה' תפילה קצרה, שיביא לי טרמפ, בבקשה. והנה - טרמפ ליישוב! אח! תפילות צדיקים...

עליתי על האוטו המושיע, ובגלל שהייתי בטוחה שההוא מהשבט שלי כבר הגיע אל המחסום, שכחתי ממנו. פתאום שמתי לב שאנחנו כבר במחסום ושהוא לא שם. הוא עוד לא הגיע! אבל היה כבר מאוחר מידי לעצור את הנהג, והמשכנו לנסוע הביתה, כשאני כולי מפודחת שלא אמרתי לו לעצור גם לו. עצוב. אני פשוט אבקש מבורא עולמים למסור לו סליחה כנה ממני, ואני מקווה שיכופר לי.

אמן.

בואו נחיה אותו

למה לדעתכם האם בחזית ולא האב?

גיטי קליינרמן: "מוישי הוא כבר הבן של עם ישראל" | ערוץ ７

גם עם הדר גולדין זה הרבה כך,

וגם עם שלושת הנערים הי"ד

זה חדש יחסית

עם נחשון וקסמן הי"ד זה היה האב בחזית

(למה זה גורם לי לחשוב שאני שוביניסטית?)

מרתק: כולם אומרים "שנמאס מהמצב"? למה זה קורה?

כולם מדברים על "המצב" ועל זה "שנמאס".
אבל מה אנחנו מרגישים באוויר ולמה?

פודקאסט חדש, מרתק וויחודי ששווה להאזין לו.
והפעם על: "תנועת הבעד"

כל הפרטים, להאזנה>>

קניון, מה הוא עושה לנו בלב?
פודקאסט חדש:"קניונים ורגשות".
להאזנה>>