לא להעיר לו, פשוט לשבח את אלו שהולכים לתפילה (אבל להתעלם מזה שהוא לא הולך), חוץ מזה לדבר הרבה על מעלת התפילה אבל בלי קשר אליו.
נקווה שבעזרת ה' בקרוב יתעורר ליבו לשוב.

אפשר רק להדגיש את היופי של תפילה ובמיוחד תפילה בזמן. לחץ וביקורת רק יגרמו לאנטי וזה אסון.

רק אל תלחם איתו !
מנסיון - כשאני לא קמתי לתפילה , זה היה מאד מתסכל - תמיד כעסו , תמיד פרצופים בארוחה ( גם אם הגעתי בסוף לתפילה)
וזה לא עזר כלום - רק סיבך את המצב .

ההצעה - להפוך את התפילה לדבר מיוחד - זאת הצעה טובה ,
תנסה לעשות מסביב לתפילה משהו מיוחד - למשל - לימוד של 10 ד' אחרי התפילה בבית כנסת , משהו חברי עם האחים הנוספים , זה יצור בינך ובניהם קשר יותר טוב , שגם הבן הזה ירצה להשתתף בחגיגה ,
תיקח את הלימוד הזה גם לארוחה אחר כך - תבקש מהלומדים לדבר על הלימוד " נו'... תתן לכולם וורט ממה שלמדנו ")
וכן להפוך את התפילה למשהו חברי יותר - חוויה משותפת ,לא משהו מבעס שחייבים לעשות ,( כמובן לא לדבר בתפילה - זה מספיק ההרגשה של ביחד) .

ושוב - העיקר לקרב ולא לכעוס - הכעס ירחיק את הבן מלדבר על הקושי!! שזה מה שחשוב - לדבר - להתקרב - לדבר - ושוב ל ד ב ר !!!

אני בתור בן 16..וי לי אמא כמוך נודניקית מדאגה..
אל תתערבי לבן שלך יותר מידי בחיים1!זה לא טוב
הוא בסוף יעזוב אותך

להתווכח על תפילה וודאי אינו מענינה של תפילה. בן ה16 בוודאי רומז לך משהו - שקשה לו עם תפילה. תמיד שיחה (ולא בשבת בבוקר) תסייע להקשיב וללבן מה השתנה בקשר לתפילה. אם אפשר להבין ולקבל אולי אפשר יהיה גם לסייע.
חנה רוזנברג, מנהלת מרכז "כיוון", לטיפול בנוער ובצעירים דתיים, "אמונה" כפר-סבא.

אני לא מכירה את הבן שלך ומה המצב הדתי שלו, אבל אני יודעת מנסיון שזה לא נעים כשמכריחים אותך להתפלל...זה גורם לך עוד יותר לרצות לא להתפלל....ואם הוא ירצה זה יבוא מתוכו...

מובן על פי הגיל שזה צריך להגיע ממנו אבל אני חושב שדוגמא אישית מהורים ואחים עוזר תמיד.

אני קשה לי מאוד עם מה שנכתב כאן מהחבר'ה "לא להעיר כי זה לא כייף להכריח- לא יצא מזה כלום", אני חושבת שיש להכריח ותוך כדי גם ללמד את בנך את חישבות התפילה, בחיים ישנם הרבה עיסוקים שאיננו אוהבים ובכל זאת עושים, כי זה חלק מהחיים ואין אפשרות בלעדיו, לדוגמא: לא כולם אוהבים את מקום עבודתם, ובכל זאת הולכים משום דוחק הפרנסה...
מה שאני מנסה להסביר כי יש להעיר גם אם בנך לא רוצה לקום, ובקשר לחוויות בתפילה, אינני יודעת עד כמה זה אפקטיבי- (הציעו את הרעיון בדיון) תפילה אינה תחרות ריגושים, היא פשוט תפילה לד', מובן כשאדם מתחבר לתפילה אז הוא חווה חוויה רוחנית, אך אל לנו למכור את התפילה במיני ריגושים וחוויות- כי לרוב, אצלי בכל אופן, היא תפילה שגרתית קבועה , נכון הדבר כי לעיתים יש זמנים שאני מתחברת לתפילה ברובה- אך גם כשלא, יש צורך להתפלל, "מתוך שלא לשמא- יבוא לשמא"- בהצלחה!
"ואם לא עכשיו- אי מתי?" החינוך מתיחל מעכשיו, אסור לפספס שום רגע, פעם שאלו רב מתי יש "לחנך" תינוק, הרב שאל:"בן כמה התינוק?", האב ענה :"יום", הרב השיב לו:"חבל היית צריך להתחיל מרגע שנולד", אני מאחלת לך בהצלחה, ועצתי עוד, פני למחנך שלו שאלי אותו וקבלי חוות דעת- את המקרה שתיארת כמעט כולם עוברים, אל תתביישי.
מלי.

תקשיב איך אתצם עם הבן שלכם אתם נודניקים כאלה??אתם יותר מידי מנגסים לו?

אם כן תפסיקו כי הוא עושה בכוונה!

אח"כ גם אם יחליט בסוף שאולי ינסה להתפלל הוא כבר לא ירצה ויעשה "דווקא" זה פשוט לא הדרך להכריח! זה צריך לבוא ממנו!!!
אני מכירה אחד שמתפלל בשביל מישהו חשוב לו שאמר לו להתפלל.... וזה ממש לא יחזיק מעמד והתפילה שלו לא תהיה אמיתית!

את כל הדברים האלו את יכולה וצריכה להגיד לעצמך
את יכולה וצריכה ללמד אחרים.
אבל לא כופים על עשיית מצוה כזאת על אחרים.
לא מתייאשים מהם, קוראים להם, מלמדים אותם, אבל לא מכריחים. היום תצליחי להכריח ומחר לא, כי כבר יהיה יותר גדול וחזק... ויגיד לא רוצה. ואז מה??
ישאר רק עם האנטי שיצרת לו.
לכן, דרך הכפיה אינה דרך החינוך אלא דרך האילוף.
במיוחד שחוסר הרצון לבוא לתפילה נובע לרוב מחוסר מודעות למשמעותה... וכפיה רק תגרום לחוסר רצון אפילו ללמוד עליה ולשמוע על זה, ותשאר כל החיים כחוויה לא נעימה.
לכן , על עצמך תכפי, זה חשוב ונצרך ונדרש... על אחרים לא.
במיוחד לא הורים על ילדים, שיש מספיק 'אנטי' גם בלי זה. כי אז לא יבוא אפילו אם ירצה רק כדי לצאת מנצח

בס"ד

כשאני הייתי בערך בכיתה ה-ו, בשבת בבוקר בסביבות 8:45 אמא שלי הייתה תמיד "מנדנדת" לי ללכת לתפילה(במיוחד שהייתי עוד מעט בת מצוה...). ולפעמים הלכתי ולפעמים לא. בתחילת כיתה ז' פתאום התחלתי להרגיש מה זה תפילה, התפילה נהיתה פתאום משהו חשוב בשבילי. ואז התחלתי לאהוב ללכת לתפילה בשבת בבוקר ואני עכשיו הולכת כל שבת לתפילה ב8:00 -בהתחלה. כשזה בא מעצמך ואתה הולך כי אתה רוצה זה ממש שונה מאשר מתי שמכריחים אותך.
לכן אולי כדי לא להכריח כי זה לא יעזור אם זה לא בא מעצמך, אבל כן לדבר ולקרב את הנושא...

לכוון ןסתם להגיד מילים לא נראה לי הרבה יותר עדיף מאשר לא להגיד בכלל ... הרצון להתפלל צריך לבוא מהבן-אדם שמתפלל ולא משום בן-אדם אחר...... ונראה לי שנאיזה שהוא שלב הוא יבין שזה חשוב..... אבל אם מכריחים אותו הוא ירצה לעשות דווקא ההפך ממה שרוצים וזה פשוט יהיה לו יותר קשה לראות ת'חשיבות של תפילה

כי "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה"

וסתם להגיד " אלה " לא לכוון וסתם וסתם להגיד"..... ופילוסופית: אולי זה יכול להיות נכון אם אמא שלו היתה יכולה להכריח אותו כל החיים שלו... אבל מכיוון שבעוד כמה שנים הוא בעז"ה ילך ויתחתן עוד מעט וזו כבר תהיה החלטתו וזה שאמא שלו הכריחה אותו כמה שנים להתפלל זה יכול לגרום לזה שהוא לא יתפלל כל החיים!!!! ונראה לי שעדיף שהוא לא יתפלל לכמה שנים מאשר בכלל לא בכל החיים!!!!!!!

לא לנסות בכח או באלימות כי אומר בגאון מוילנא שבדור שלנו אפשר לדבר אם האדם רק על ידי מוסר תני לו מוסר על התפילה ועל כיבוד הורים שזה פוגע בך שהוא לא קם לתפילה וה' יעזור והיה רק טוב

והפעילות בפורומים ירדה משמעותית 

כדי לעשות טוב לעולם ולאנשים ואני מאמינה שכל אחד יכול להפוך את העולם למקום יותר טוב ושמח ואוהב ♥️ וגם לעבוד את ה' שזה הכל בסוף

מהחיים, לחיות טוב, באושר, בשמחה, בסיפוק, ולדאוג לעתיד שלנו כאן