תכנסי לאתר shofar.net - האתר של ארגון "שופר" בראשות הרב אמנון יצחק.

יש שם קטעי עיתונות, ווידאו בנושא.

תמצות: סלאח היה ראש ארגון מחבלים, המשתייך לאחת התנועות המחבלים בגדה. למיטב ידיעתי. ייתכן ואני טועה. - בכ"א, הוא נתפס, נשפט ונכלא. - ישב בכלא. הוא כותב, בעצמו מספר, שהוא התחיל לומר לחברים שלו [הוא היה מין שיי'ח כזה בכלא] מה... אנחנו לא נצליח מול האוייב הישראלי... יש לו נשק... הארץ הזו שלו... תמיד הוא יחזור לכאן.. לא נצליח.. התחיל לשכנע ת'חברים שלו שהם לא יצליחו נגד הישראלים. - אבל בפסח, הסוהר שלו, יהודי, חילוני, אכל לידו פיתה. - [חמץ] והוא שאל אותו. אתה יהודי? אמר לו כן. אז איך אתה אוכל חמץ בפסח? אמר לו - מה שיכול להיות שקרה לעם שלי לפני אלפי שנה, לא משנה לי, ולא תקף לגביי - ואז - אז נפל לו האסימון - ואמר לעצמו ולחבריו - עם!! שאין לו עקרונות! עם שבוגד במסורת ובעקרונות שלו! - עם שאין לו ערכים - ועוד נלחם נגד מה שהיה לו - עם כזה? אפשר לנצח. יקחו כמה שנים - אבל נצליח!

את יכולה לחפש באתר ולמצוא.
את יכולה לשלוח מכתב למנהלים באתר. הם דווקא עונים יחסית מהר וביעילות - שיתנו לך קישורים וכו'...

בהצלחה.

סיפור אמיתי!!אמיתי!!אני מחייבת אותכם לקרוא
חשוב כדי להבין כמה חשוב לצוּם,ואם *הם* הבינו את זה..אז מה איתנו?


סאלח תנעמי שינה דעתו בפסח



סיפור מדהים, והמסקנה שלו לצידו:



סאלח כבר היה מיואש. הוא היה משוכנע שלעולם ועד לא יצליחו הפלשתינים להתגבר
על היהודים. לא יוכלו להגיע למדינה משלהם. ואפילו תשתרע רק על אחוז קטן משטחה של
ארץ ישראל.

במחשבה זאת הסתובב שנים רבות.

אבל בפסח, הוא שינה את דעתו. וכאן בוודאי ישאל השואל: מה לערבי הפלשתיני
הזה ולחג הפסח שלנו? ומה גרם לו לשנות את דעתו?

לא תאמינו, גם אם תקראו פעם ופעמים. אבל – זהו סיפור אמיתי לחלוטין. קשה
לתפוס. אבל כל פרט בו מדויק.

אתם את סאלח תעמרי לא מכירים. אבל אין כמעט ילד פלשתיני שלא שמע עליו. שלא
יודע איך הוא נראה, שלא רוצה להיות סאלח "כשיהיה גדולה". דמות הירואית ברחוב
הפלשתיני. הוא קנה את עולמו כאשר ניהל פעולות טרור רבות כנגד הצבא הישראלי, בימי
המאבק המרכזיים של הפלשתינים בשנים שקדמו למלחמת שלום הגליל. אחר כך ישב שנים
רבות בכלא הישראלי אחרי שנלכד ונשפט לשנים רבות.

בבית הסוהר הוא הפך למנהיג המובהק של העצורים. שום דבר לא יכלו מפקדי כלא
אנצאר הישראליים להשיג מהאסירים, בלי להידבר איתו. גבוה, חסון, נראה כמו אנגלי
יותר מאשר פלשתיני או ערבי, שולט גם באנגלית מצוינת, בצרפתית ובעברית. חד תפיסה
כריזמטי.



עוד כשישב בכלא הישראלי יצר קשרים עם העיתונאי הישראלי אהרון ברנע. שמאוחר
יותר כתב ספר שלם על דמותו של פלשתיני מיוד זה.

ברנע ובני ביתו קבלו אישור משלטונות צה"ל, לקחתו לחופשות בביתם. בין משפחת
תעמרי למשפחת ברנע נוצרו קשרים והם שמעו ממנו על קורות חייו, השקפותיו ודעותיו.

סאלח תעמרי הוא מהמשכילים בחבורה הפלשתינית. בספרו על תעמרי מגלה ברנע פרט
מפתיע: תעמרי, כך מצטט אותו ברנע, עקב במשך שנים רבות אחרי מצבם של הפלשתינים
למול מדינת ישראל החזקה כלכלית וצבאית והגיע למסקנה שלפלשתינים אין שום סיכוי. לא
להביסה בשדה הקרב, לא להכניעה באמצעות הטירור ולא בכל דרך אחרת. לחבריו הציע
להרים ידיים. למצוא דרך להידברות עם ישראל שתתן להם את המינימום שיוכלו להגיע
אלי, בהסכמה.

באותם ימים הוא גרף אחריו רבים שאמרו, כי אם סאלח תעמרי מיואש, אזי זהו המצב
וכי אין מה לעשות. המערכה אבודה. צריך לקפל את הדגלים.

כשנתפס והוכנס לבית המעצר הישראלי באנצאר, לא התקשה תעמרי לשתף פעולה עם
הסוהרים הישראלים. הוא היה מיואש.

עד לאותו חג הפסח, וסאלח תעמרי ידע רבות על מהותו של חג זה ומנהגיו, הוא
הרבה לקרוא על היהודים והיהדות ולכל חבריו קרא לעשות כמותו "כדי להכיר טוב יותר
את האוייב";

ואז אירע הדבר ששינה את חייו, ובמידה רבה השפיע גם על אלפי פלשתינים. זה
היה בבוקרו של אחד מימי החג. כפי שסיפר על כך לעיתונאי הישראלי, העיתונאי אהרון
ברנע.

"הייתי אז בתאי בכלא, סגור ומנותק, ורק הדלת המסורגת הבדילה ביני לבין
המסדרון המאורך שבו הסתובב 24 שעות ביממה הסוהר הישראלי החמוש בנשקו".

לרגע, קמתי ממקומי, ממשיך ומספר סאלח תעמרי, החזקתי בידי בסורגים הקרים
והבטתי מתוך התא החשוך שלי לעבר המסדרון שבו הסתובב הסוהר הישראלי. ראיתי אותו
מרחוק כשהוא הולך לאט, הולך ומתקרב לתאי ובידיו החזיק דבר מה שבכל פעם קרבו לפיו.
קרבו והרחיקו. כשהיה כבר מול תאי, אומר סאלח, קראתי לו לבוא. הבחנתי שהוא אוכל
סנדביץ של פיתה. נושך ולועס ושוב נושף ולועס".

"אתה יהודי, אמרתי לו". כך ממשיך ומספר תעמרי, והאיש הנהן בראשו בחיוב, "אם
כך, שאל אותו תעמרי, מדוע אתה אוכל חמץ בפסח, אינך יודע שליהודי אסור לאכול חמץ
בחג זה"??

הסוהר נדהם מדבריו של האסיר הפלשתיני הבכיר ביותר. "הוא חשב רגע", סיפור
תעמרי לעיתונאי הישראל שתיעד את דבריו, והשיב: "אני לא מחוייב לדברים שאירעו לעמי
ביציאת מצרים לפני 2000 שנה ויותר. אין לי קשר לכך". אמר הסוהר היהודי.

"התיישבתי על המזרון בתאי, סיפר אחר כך סאלח תעמרי, ואמרתי לעצמי; עם
שלאנשיו אין קשר עם עברם, המסוגלים בריש גלי לנגד עיני לחלל את חוקי אמונתם, הוא
עם שניתק שורשיו מאדמתו ונוכל להשיג את מטרותינו. באותו לילה חל שינוי מוחלט
בגישתי. לא נרדמתי. בכל שעות החשיכה ההן, ישבתי במקומי והתקשיתי לעכל את שעבר
עלי במפגש קטן זה עם הסוהר היהודי, אוכל החמץ בפרהסיא, לנגד עינינו הערבים".



"למחרת אותו יום אספתי את ההנהגה הפלשתינית שבתוך הכלא, את כל אלו שהכירו את
דעתי זה שנים. סיפרתי להם על האירוע הטראומטי שעברתי ואת המסקנות אליהן הגעתי.
הבהרתי לכולם שמאותו בוקר אנו יוצאים לדרך חדשה.

למלחמה על הכול. לא על אחוז קטן ולא על פירורים שיזרקו לנו. שכן ממולנו
עומד עם חסר קשר לשורשיו שעברו לא מעניין אותו יותר ולכן גם המוטיווציה שלו בהכרח
שתהיה נעדרת כל רצון להיאבק ולהילחם".

"מאז עברתי עם הסיפור שלי בין אלפים ורבבות, מספר תעמרי. את כולם שכנעתי
שיש לשנות את הקו שיש להאבק בלא פשרות".

תעמרי נבחר מאוחר יותר לפרלמנט הפלשתיני. הציעו לו להיות שר בקבינט של יאסר
עראפת, אך הוא סרב. הוא שומר על מעמד מיוחד ברחוב הפלשתיני. והוא ממשיך להטיף
בדרכו החדשה, זו שאימץ מאז אותו מפגש בערבו של יום, בחג הפסח לפני כמה שנים.

את הנזק שגרם לעם ישראל אותו סוהר יהודי, במעשהו ובדבריו, לא יכולים אלפים
לתקן.




צום מועיל לכולם

סיפור אמיתי!!אמיתי!!אני מחייבת אותכם לקרוא
חשוב כדי להבין כמה חשוב לצוּם,ואם *הם* הבינו את זה..אז מה איתנו?


סאלח תנעמי שינה דעתו בפסח



סיפור מדהים, והמסקנה שלו לצידו:



סאלח כבר היה מיואש. הוא היה משוכנע שלעולם ועד לא יצליחו הפלשתינים להתגבר
על היהודים. לא יוכלו להגיע למדינה משלהם. ואפילו תשתרע רק על אחוז קטן משטחה של
ארץ ישראל.

במחשבה זאת הסתובב שנים רבות.

אבל בפסח, הוא שינה את דעתו. וכאן בוודאי ישאל השואל: מה לערבי הפלשתיני
הזה ולחג הפסח שלנו? ומה גרם לו לשנות את דעתו?

לא תאמינו, גם אם תקראו פעם ופעמים. אבל – זהו סיפור אמיתי לחלוטין. קשה
לתפוס. אבל כל פרט בו מדויק.

אתם את סאלח תעמרי לא מכירים. אבל אין כמעט ילד פלשתיני שלא שמע עליו. שלא
יודע איך הוא נראה, שלא רוצה להיות סאלח "כשיהיה גדולה". דמות הירואית ברחוב
הפלשתיני. הוא קנה את עולמו כאשר ניהל פעולות טרור רבות כנגד הצבא הישראלי, בימי
המאבק המרכזיים של הפלשתינים בשנים שקדמו למלחמת שלום הגליל. אחר כך ישב שנים
רבות בכלא הישראלי אחרי שנלכד ונשפט לשנים רבות.

בבית הסוהר הוא הפך למנהיג המובהק של העצורים. שום דבר לא יכלו מפקדי כלא
אנצאר הישראליים להשיג מהאסירים, בלי להידבר איתו. גבוה, חסון, נראה כמו אנגלי
יותר מאשר פלשתיני או ערבי, שולט גם באנגלית מצוינת, בצרפתית ובעברית. חד תפיסה
כריזמטי.



עוד כשישב בכלא הישראלי יצר קשרים עם העיתונאי הישראלי אהרון ברנע. שמאוחר
יותר כתב ספר שלם על דמותו של פלשתיני מיוד זה.

ברנע ובני ביתו קבלו אישור משלטונות צה"ל, לקחתו לחופשות בביתם. בין משפחת
תעמרי למשפחת ברנע נוצרו קשרים והם שמעו ממנו על קורות חייו, השקפותיו ודעותיו.

סאלח תעמרי הוא מהמשכילים בחבורה הפלשתינית. בספרו על תעמרי מגלה ברנע פרט
מפתיע: תעמרי, כך מצטט אותו ברנע, עקב במשך שנים רבות אחרי מצבם של הפלשתינים
למול מדינת ישראל החזקה כלכלית וצבאית והגיע למסקנה שלפלשתינים אין שום סיכוי. לא
להביסה בשדה הקרב, לא להכניעה באמצעות הטירור ולא בכל דרך אחרת. לחבריו הציע
להרים ידיים. למצוא דרך להידברות עם ישראל שתתן להם את המינימום שיוכלו להגיע
אלי, בהסכמה.

באותם ימים הוא גרף אחריו רבים שאמרו, כי אם סאלח תעמרי מיואש, אזי זהו המצב
וכי אין מה לעשות. המערכה אבודה. צריך לקפל את הדגלים.

כשנתפס והוכנס לבית המעצר הישראלי באנצאר, לא התקשה תעמרי לשתף פעולה עם
הסוהרים הישראלים. הוא היה מיואש.

עד לאותו חג הפסח, וסאלח תעמרי ידע רבות על מהותו של חג זה ומנהגיו, הוא
הרבה לקרוא על היהודים והיהדות ולכל חבריו קרא לעשות כמותו "כדי להכיר טוב יותר
את האוייב";

ואז אירע הדבר ששינה את חייו, ובמידה רבה השפיע גם על אלפי פלשתינים. זה
היה בבוקרו של אחד מימי החג. כפי שסיפר על כך לעיתונאי הישראלי, העיתונאי אהרון
ברנע.

"הייתי אז בתאי בכלא, סגור ומנותק, ורק הדלת המסורגת הבדילה ביני לבין
המסדרון המאורך שבו הסתובב 24 שעות ביממה הסוהר הישראלי החמוש בנשקו".

לרגע, קמתי ממקומי, ממשיך ומספר סאלח תעמרי, החזקתי בידי בסורגים הקרים
והבטתי מתוך התא החשוך שלי לעבר המסדרון שבו הסתובב הסוהר הישראלי. ראיתי אותו
מרחוק כשהוא הולך לאט, הולך ומתקרב לתאי ובידיו החזיק דבר מה שבכל פעם קרבו לפיו.
קרבו והרחיקו. כשהיה כבר מול תאי, אומר סאלח, קראתי לו לבוא. הבחנתי שהוא אוכל
סנדביץ של פיתה. נושך ולועס ושוב נושף ולועס".

"אתה יהודי, אמרתי לו". כך ממשיך ומספר תעמרי, והאיש הנהן בראשו בחיוב, "אם
כך, שאל אותו תעמרי, מדוע אתה אוכל חמץ בפסח, אינך יודע שליהודי אסור לאכול חמץ
בחג זה"??

הסוהר נדהם מדבריו של האסיר הפלשתיני הבכיר ביותר. "הוא חשב רגע", סיפור
תעמרי לעיתונאי הישראל שתיעד את דבריו, והשיב: "אני לא מחוייב לדברים שאירעו לעמי
ביציאת מצרים לפני 2000 שנה ויותר. אין לי קשר לכך". אמר הסוהר היהודי.

"התיישבתי על המזרון בתאי, סיפר אחר כך סאלח תעמרי, ואמרתי לעצמי; עם
שלאנשיו אין קשר עם עברם, המסוגלים בריש גלי לנגד עיני לחלל את חוקי אמונתם, הוא
עם שניתק שורשיו מאדמתו ונוכל להשיג את מטרותינו. באותו לילה חל שינוי מוחלט
בגישתי. לא נרדמתי. בכל שעות החשיכה ההן, ישבתי במקומי והתקשיתי לעכל את שעבר
עלי במפגש קטן זה עם הסוהר היהודי, אוכל החמץ בפרהסיא, לנגד עינינו הערבים".



"למחרת אותו יום אספתי את ההנהגה הפלשתינית שבתוך הכלא, את כל אלו שהכירו את
דעתי זה שנים. סיפרתי להם על האירוע הטראומטי שעברתי ואת המסקנות אליהן הגעתי.
הבהרתי לכולם שמאותו בוקר אנו יוצאים לדרך חדשה.

למלחמה על הכול. לא על אחוז קטן ולא על פירורים שיזרקו לנו. שכן ממולנו
עומד עם חסר קשר לשורשיו שעברו לא מעניין אותו יותר ולכן גם המוטיווציה שלו בהכרח
שתהיה נעדרת כל רצון להיאבק ולהילחם".

"מאז עברתי עם הסיפור שלי בין אלפים ורבבות, מספר תעמרי. את כולם שכנעתי
שיש לשנות את הקו שיש להאבק בלא פשרות".

תעמרי נבחר מאוחר יותר לפרלמנט הפלשתיני. הציעו לו להיות שר בקבינט של יאסר
עראפת, אך הוא סרב. הוא שומר על מעמד מיוחד ברחוב הפלשתיני. והוא ממשיך להטיף
בדרכו החדשה, זו שאימץ מאז אותו מפגש בערבו של יום, בחג הפסח לפני כמה שנים.

את הנזק שגרם לעם ישראל אותו סוהר יהודי, במעשהו ובדבריו, לא יכולים אלפים
לתקן.




צום מועיל לכולם

סביב העשר שנים אחורה.