הרב יואל בן נון - כיום ראש ישיבת עין צורים של הקיבוץ הדתי - בוגר ישיבתמרכז הרב, תלמידו של הרב צבי יהודה קוק, נמנה עם מייסדי גוש אמונים, היה שותף בהקמת ישיבת הר עציון, מקים האולפנא בעופרה ומכללת יעקב הרצוג ונמנה על ראשי תנועת ההתיישבות בשטחי יו"ש וחבל עזה. בחרנו להביא את מאמרוהביקורתי של הרב כנגד התנהלותה של הנהגת הציונות הדתית בשנים האחרונות. אנו רואים חשיבות רבה בפרסום עמדתו של הרב בן נון היות ומדובר בבשר מבשרה של הנהגת הציונות הדתית, דמות מופת חינוכית ותורנית שהייתה שותפה מלאה להקמת מפעל ההתנחלויות וכיום כואבת את התנתקותו של הציבור הציוני דתי מהעם.

זה 23 שנה מאז "המחתרת היהודית" שאני מתאמץ בכל כוחותי הדלים לעמוד בשער, להזהיר ולהתריע, אל נא אחי, אל תרעו. זה 23 שנה מאז המשבר של "המחתרת היהודית", אחרי חורבן ימית, שאני מתחנן ומבקש: אל תלכו בדרך הפילוג והשנאה, אל תעמידו את ההתיישבות נגד המדינה ומוסדותיה. לא מתיישבי ישראל נגד שוטרי משטרת ישראל, ולא אזרחים לאומיים נגד המשטר הפושע, ולא הנוער החביב נגד חיילי צה"ל. לא בהפעלת כוח נביא את עם ישראל אחרינו, ולא בהזדהות נפשית עם מעשי אלימות ננצח. 23 שנה שאני סופג קיתונות ועלבונות, חרפות וחרמות, "שנאו בשער מוכיח" (עמוס ה' י). ואני, רק מרוב אהבה דיברתי, לא חיפשתי טובת הנאה, ולא לקחתי דבר לעצמי. רק ניסיתי בכל כוחותי למנוע את הסחף הגדול אל תהום הפילוג, שכן ברור מראש שפילוג רוחני באומה אך ומחזק את הכוחות השואפים לחלק את הארץ ולהרוס את התורה. בתש"ח היינו מפולגים עמוקות (אלטלנה), וה' נתן לנו אמנם מדינה וניצחון קיומי, אבל לא הפקיד בידינו את הארץ, אלא בחלקה. בששת הימים היינו מאוחדים ברמה נדירה, כפי שלא היינו מאז ימי דוד ושלמה, וה' נתן בידינו מרחבי-ארץ. בשנים האחרונות אנחנו מתפלגים והולכים, וה' לוקח מידינו את מה שנתן לנו בחסדו, בששת הימים.
ומה הישגתם ב 23 שנה של מאבקי כוח, יצירת "הרתעה", והתייצבות חוזרת ונשנית נגד חיילים ושוטרים, נגד פרקליטות ובתי משפט, ממשלות וכנסת ודעת קהל?
אפס הישגים, אפס!
כמעט כל מה שנבנה בהתיישבות היה קיים כבר ביסודותיו קודם לכן, ומחורבן ימית וה"מחתרת", עד חורבן קטיף ועד עמונה, אנחנו רק מידרדרים מחורבן אל צרה, ומצרה אל חורבן. רק את זאת הישגתם, שעכשיו, רוב הציבור כבר לא מזדעזע אפילו מאלימות ברוטלית של פרשים מול נוער, כאילו היינו גורמים עוינים. רוב הציבור פשוט נמאס לו לשמוע איומים ו"הרתעה" נגד ממשלות ישראל. כמה פעמים אפשר לומר לו שהאלימים והקנאים הם מיעוט קטן ולא מייצג? מה"מחתרת היהודית", דרך הטבח במערת המכפלה, רצח רבין, עשרות מעשי טרור שלא פוענחו, ועד הניסיון המוצהר להשיג "הרתעה" מול ממשלת ישראל ומערכת הביטחון, כאילו היינו אויבים חס ושלום.

ואל תאמרו, "השמאל אשם", כי דווקא "הימין" חולל כאן את הנסיגות החריפות ביותר ואת חורבן היישובים, גם בימית וגם בקטיף, ומפלגת העבודה בכל ימי הנהגתה לא פגעה בשום יישוב יהודי, אפילו לא בתנאים החמורים של אוסלו.
ואל תאמרו, "אלימות המשטרה והכרעות לא-דמוקרטיות", כי אלימות המשטרה (לצערנו העמוק) ידועה, וכבר ראינו אותה וספגנו אותה פעמים רבות, וכל עוד הופנתה אלימות זו כלפי חרדים (בהפגנות השבת, למשל), שתקנו, וכל עוד המשטרה מכה ואף יורה בערבים אזרחי ישראל, חושבים רבים בקרבנו, שזה תפקידה, ו"ההכרח (להגן על המדינה) לא יגונה", וגם אנחנו כבר ספגנו אלות ומכות נאמנות משוטרי יס"מ, ואין אנו זקוקים לוועדת אור נוספת כדי לדעת שהמשטרה אלימה הרבה יותר מן הנחוץ באמת, למרבה הצער. ובאמת, אין רוצים אצלנו לבטל את אלימות המשטרה, אלא להפנות אותה נגד "אויבי העם והמדינה", אבל זהו יעד שעלול להשתנות.
גם הכרעות לא-דמוקרטיות, ואפילו מחטפים וקביעת עובדות בשטח, אוהבים אצלנו מאוד, אם בעזרתן מצליחים לבנות את הארץ ולחזק את אחיזתה בידינו, לפי תפיסתנו כמובן.
דווקא מפני שכל אלה דברים ידועים, פשוט וברור שאסור, ממש אסור, להתייצב למאבק נגד המשטרה וצה"ל, ומוסדות המדינה. אסור מבחינת התורה וההלכה. נכון, הדמוקרטיה דווקא מרשה "אי-ציות אזרחי" פעיל ואקטיבי, כל עוד אין מרימים אבנים ואין מפעילים אלימות. אולם הדמוקרטיה גם מרשה לעשות בשבת כל מה שעולה בדעתו של אדם לעשות, והתורה אוסרת, הדמוקרטיה גם מרשה לאכול כל מה שאדם מתאווה אליו, והתורה אוסרת!

כל מי שהיה בעמונה עבר עבירה חמורה, גם הנוער ומנהיגיו, וגם השוטרים, כי כולם השתתפו במאבק שכוונתו המפורשת (משני הצדדים) היתה להשיג הרתעה בכוח, ו"הרתעה" יש רק בין אויבים, ולפיכך, ברור היה מראש, שזהו מאבק של פילוג האומה לשני מחנות מחנה "הצדיקים אוהבי הארץ וההתיישבות" נגד מחנה "השלטון המרושע עיקר היישובים", בפקודת "משפט הרשע של בג"ץ", או בלשון המזעזעת "היהודים מול הישראלים" ופילוג האומה חמור יותר מחלוקת הארץ ועקירת היישובים.
כל אלה הם חלק מעדת סאטמר המתחדשת במחנה הכיפות הסרוגות. הנה שומעים אנו דברי בלע על "ערב-רב", כסיסמת סאטמר הידועה. הנה אריאל זילבר, הזמר הכתום, שר במפורש את המנון "נטורי קרתא", שאני זוכרו בעל-פה משנות ילדותי, עת למדנו לשיר "יד אחים לכם שלוחה" כנגד "בשלטון הכופרים", ולמדנו שלא להתחשב בחוקותיהם של "נטורי קרתא", כפי שהם אינם מתחשבים בחוקות המדינה "הכופרת".
הנה איש יקר שביקרים, חשוב שבחשובים, פרופ' ישראל אומן, אומר בכנס של ישיבות בני עקיבא ואולפנותיה "אני חושש שהסאטמרים צדקו. אם ה' לא בנה בית שוא עמלו בוניו בו" הנה לנגד עינינו הפך הדגל הכתום (צבע זר ונוכרי שהובא ארצה מליטא) לדגל של ייאוש, פילוג ושנאה ח"ו.
אמנם הייאוש לא בלתי מוכר לנו, וכבר התייאשו רבים וטובים לפניך פרופ' אומן יקירנו, הלוא גם משה רבנו התייאש אחרי גזירת התבן (ולא בפעם היחידה), וחזר ואמר אל ה': "למה זה שלחתני?! ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה' כב-כג).
אולם הפילוג הרוחני בנשמת האומה, הוא מסוכן וחמור הרבה יותר מכל הנסיגות שבארץ, ואפילו מאובדן היישובים. "זוהי ממש מחשבה של עבודה זרה כללית" כתב הראי"ה קוק בקטע חריף ביותר, שמקורו בערפלי טוהר (קובץ ב' משמונה קבצים, רפ"ג), ונדפס בעידון ובריכוך ב"אורות התחיה" (כ').
מחשבת עבודה-זרה על שום מה? על שום שעם ישראל כולו, על צדיקיו, בינוניו ורשעיו (ראשי תיבות "צבור") הוא הוא הנושא בעולם את ספר התנ"ך ואת שם ה' המתגלה כיום בעולם על ידי חזון שיבת ציון וקיבוץ גלויות, המתקיים לעינינו זה מאה ועשרים שנה, וביתר שאת על ידי מדינת ישראל ומוסדותיה, עם כל הפגמים והמשברים. כל פילוג רוחני, אפילו רק בדמיון ובמחשבה, הוא כבר פוגם את האחדות העליונה, של גילוי שם ה' בעולם, ואילו ראיתם כמוני (בהיותי בחו"ל לצורכי הישיבה), את התמונות הנוראות של עמונה, בעמוד הראשון של ניו-יורק טיימס ועל חצי עמוד באמצעו, אולי הייתם מבינים משהו על חילול השם בפרהסיא, לעיני כל אפסי ארץ, שכרוך, בהכרח, בהתנגשות מתיישבים ושוטרים במדינת ישראל לעיני העמים, ומי יכפר לנו על חילול השם? ומי זה מתיר להשתתף בעבירה חמורה כזאת? וכי חטאי המשטרה מכפרים על חטאי המתיישבים? והלוא פילוג העם הוא אשר מביא לחלוקת הארץ!

כחול לבן, לא כתום
ב"ה זכיתי לעמוד ברגלי על הר הבית בששת הימים כחייל בחטיבת הצחנים של צה"ל, ומכוחה של מדינת ישראל וממשלתה פעלנו, וזאת בלבד. מן ההיסטוריה היהודית ומכל הדמויות של כל הדורות שאבנו השראה, אבל סמכות קיבלנו אך ורק ממשלת ישראל. כך גם בהתיישבות. באלול תשכ"ז חזרנו לכפר עציון מכוחו של ראש ממשלת ישראל לוי אשכול, וגם בכל המאבקים שבאו אחר-כך, פעלנו מכוחה של מדינת ישראל, ומוסדותיה הנבחרים, וגם כאשר ניסינו להיאחז בשטח, תמיד היתה מטרתנו להשיג אישור והחלטה בממשלה, ובמערכות החוק. כאשר התנגשנו ראש בראש עם המדינה תמיד הפסדנו. כאשר חיפשנו פשרה והסכמה, הצלחנו והתקדמנו. כן, גם בסבסטיה, ודווקא בסבסטיה.
אם ננסה לכפות על העם בכוח את האחיזה ביו"ש נפסיד. אם ננסה לכפות שמירת שבת בכוח, נפסיד גם כן. כל כפיה תיכשל, וכל הפעלת כוח תיתקל ביתר כוח. יש עכשיו הזדמנות אולי היסטורית, לשכנע את רוב העם בחיוניות של בקעת הירדן ואיזורי הביטחון ביו"ש, לנוכח עליית החמאס. בתנאי אחד ויחיד שנפסיק לאיים ב"הרתעה" ובלשון כוחנית, שנודיע בבירור, כי לא נתייצב עוד לעולם מול צה"ל ומשטרת ישראל. אם את זאת נעשה, יש תקווה שה' יכפר את עוונותינו וישאיר בידינו את מי שזכינו לבנות, או עכ"פ את רוב מה שזכינו לבנות ב"ה.
אבל אם נמשיך לאיים בכוח, ולנופף בכתום מפלג, אל תתפלאו אם נפסיד עוד ועוד, ונמשיך להאשים את כל העולם מבלי להסתכל במראה.

דגלנו כחול-לבן בלי שום כתום. כחול-לבן שורשו בקודש, בציצית. הכתום הוא חוקות הגויים. אני לא כתום, גם לא פס, גם לא כתם ושמץ. רק כחול-לבן ואחדות ישראל.

[המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הצופה"]