עד לפני שנתיים הייתי לומדת קרוב לבית. הייתי אמנם נוסעת כל פעם שעה וחצי אבל זה היה לי טוב.
קודם כול אקדים בתיאור בייתי. הבית שלי הוא מין בית שלאנשים בו לאר כ"כ אכפת ממנו. טוב נו- אז מה יקרה אם הוא בלאגן? למה צריך בכלל לשטוף את הכלים אחרי שאני אוכלת הרי תמיד יש את נועה (שם חסוי) שתנקה. וזה כל כך מפריע לי עד שאני לא יודעת מה לעשות! השנה עברתי ללמוד בפנימייה כך שאני חוזרת פעם בשבועיים הביתה. אני מגיעה הביתה ואני מגלה שהוא מבולגן, כאילו לא סדרו אותו כבר כמה שנים. ואז אני מתעצבנת וצועקת וזורקת דברים לפח- ימין ושמאל. ואז הם מגיעים ואומרים לי- למה זרקת את זה ואת זה, הרי צריך את זה או שהתכוונתי להביא את זה לגמ"ח מסוים (אז למה הוא עומד פה חצי שנה?!) לפעמים אני מתייאשת ומגיעה למצבים שאני לא רוצה לחזור הביתה. אבל יש לי אחריות כלפי משפחתי! הרי איך זה יתכן שהם יחיו ככה? ובכלל- מה יאמרו עלי הבריות? זה בסוף עוד עלול לפגום לי בשידוכים, הרי מי ירצה בחורה שהוריה לא יודעים לחיות בבית נורמאלי? שלא קבלה חינוך נורמאלי? זה נקודה אחת.
ולנקוד' השניה. בתור אחת נורא אסטניסית , אני לא מסוגלת לראות אנשים לא מנומסים. אבל לצערי, אני לא נולדתי מאותה גזרה ( (patternשממנה כל משפחתי יצאה. וזה נורא מפריע לי. ניקח לדוג' את אחי. לא אכפת לו משום דבר. מה אכפת לו ללקק את אצבעותיו אחרי שהוא אוכל? הרי החיים היפים עוד לפניו! ולא אכפת לו שיש לו אחות קטנה שלא יכולה לשבת בשולחן עם אנשים שאוכלים כמו חיות!!! וברגע שבאמצע הסעודה הוא מתנדנד על הכיסא אני צועקת עליו וכול אווירת השבת נהרסת! ואם הוא לא מפסיק אני עוזבת את הבית. ואני יודעת שאני נתפשת לקטנות אבל זה שאנחנו לא מאותו גזרה כבר אמרתי? ואז זה נמשך הלאה, אל אחותי היותר גדולה, ואז לאמא שלי! אני מתחילה לצעוק על אמא שלי! למה היא לא מחנכת את הילדים שלה כראוי וכ'ו וכ'ו. אני מתביישת לצאת איתה לרחוב! וככה כל פעם שאני חוזרת הביתה.
אמא שלי אמרה לי שכדאי לי לכתוב פה ולעלות את הבעיה בפניכם. אודה לתשובות מהירות. סליחה על כל הבלבול שיש פה. אני עצמי מבולבלת נורא. במיוחד בשעה כזו בלילה.