הרהורים לקראת חג הפסח
אני לא כ"כ מבינה את כל הקטע הזה של "עבד ה'- הוא לבדו חופשי"- הרי אני משועבדת כל החיים ל-ה'! נכון שזו הדרך הטובה ללכת בה, אבל עדיין, אני משועבדת ל-ה', ואני אמה שלו.כך כתוב בתהילים: "אני עבדך בן אמתך"- נאמר מפי דוד המלך! המלך, החשיב עצמו כעבד, וביטל רצונו בפני בורא עולם!
ובכלל, איך אני יכולה להרגיש בפסח כאילו יצאתי ממצרים, הרי גופי לא היה שם בפעל, ואני לא זוכרת את זה.
אז אולי בשביל זה יש לנו נשמה. אולי הנשמה שלי 'זוכרת' את זה,אבל היא תגרום לי להרגיש את זה שוב?
נראה לי שזו התשובה. יכול להיות שאני צריכה לאפשר לנשמה שלי להראות לי את הכיוון, ולהיכנס, כאילו, לראש של יוצאי מצרים,. לחוש את התחושות. אני חושבת שאני מסוגלת לעשות את זה.
אבל אני צריכה זמן לשבת עם עצמי, לחשבו מה העָם עבר שם, להקשיב לקולות הנשמה שלי.
אוי יוי יוי... לפעמים אנחנו מתעלמים מקולות הנשמה והמצפון, ועושים מה בראש שלנו.
צריך לדעת, ואפילו ללמוד, כן זו אומנות כמעט, להקשיב לקולות הנשמה, לקולות של עצמנו. לא לטבוע בים הדעות שמסביבנו, לא להיסחף עם הזרם. רק דגים חיים שוחים נגד הזרם.
לפעמים צריך להיות כמו משה רבנו, אומנם בהנחיית ה', אבל הוא קם נגד הזרם! נגד הזרימה של החיים במצרים, קם ועשה מעשה!
ומרים, אחות משה. "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים"- יש לי צמרמורת. איזו זכות זו להיות אישה! "ובזכותן עתידין להיגאל"- בע"ה בקרוב ממש.
מרים ויתרה על 'להיות בבית', והלכה להשקיף על אח שלה ביאור, כדי שלא יקרה לו ח"ו כלום. היא זו שאמרה לאבא שלה לחזור לאִמה, כדע שיולדו תינוקות לעמ"י. היא זו ששיפרה את התינקות שנולדו, לאחר היולדם.
וכל המסירות נפש הזו של נשים- ללדת ילדים, לגדלם בתוך מצרים! וגם היום- ללדת ילדים, לגדלם ולחנכם, להחזיק בית, לעבוד. הכל ביחד! מסירות נפש! ובתוך כל זה עוד להכניס את עבודת ה'- להיות עבדי ה'.
כן! זוהי החירות האמיתי. לתת את עצמנו, את כל כולנו ל-ה'. לקיים מצוותיו. גם את הקשות. להקפיד על קלה כבחמורה.
כי רק ע"פ החוקים שרבש"ע נתן לנו, יתאפשרו החיים בעולם הזה. ה' ברא אותנו, וביודעו את חסרונותינו ויתרונותינו, נתן לנו חוקים ומצוות לחיות על-פיהן.
וכשאדם חי ע"פ מצוות אלו, ומקיים אותן בכל נפשו, ומוסר עליהן את הנפש- הוא לא ירגיש שהן מעיקות עליו בכלל. להיפך! הן גורמות לו התרוממות הרוח!
הלוואי ונזכה להמשיך את השושלת שאימהות האומה התוו לנו!