הוא בן 15, אני בת 19. הוא השנה בישיבה עם פנימייה, ואני השנה בשרות לאומי. בזכות הנ"ל החיכוך ביננו קטן, אבל עדיין, זה בלתי נסבל, ואני רוצה לטפל בבעיה, לפני שתחמיר.
אני אפרט:
אין לי מושג מה התיסבוך שלו בחיים, אבל ברור לי, וגם להורים שלי, שההתנהגות שלו נובעת מאיזה משהו פנימי. אני אנסה לתאר קצת את ההתנהגות שלו: אותי באופן ספציפי כשהוא רואה, הוא אוטומטית מתחיל לקלל (הקללה האהובה עליו זה "נאצית" ו"יא יימח שמך"...), תמיד הוא מאשים אותי בדברים, ולא יכול להיות מצב שכשאני עוברת לידו והוא לא מגיב באיזשהו אופן (בין בקללה עסיסית, ובין בבעיטה ובין בדברים אחרים). עם כולם הוא מתנהג בצורה מעוררת חלחלה, אבל איכשהו הם מסוגלים להבליג. אני מודעת לעובדה שהרבה מן הבעייתיות של העניין נגרמת בגללי. אני טיפוס שמתעצבן בקלות, ואם יש מישהו שלא מתנהג כמו שצריך, הזעם שלי מייד מתעורר, ויוצא החוצה בכל מיני צורות (צעקות בעיקר..). ההורים שלי טוענים שהם מטפלים בבעיה בדרך שלהם. אבל עדיין זה לא עוזר לי. כשאני חוזרת הביתה (סופסוף..) גם הוא בד"כ נמצא שם, ואז מתחיל ה"שישו ושמחו". אני לא מסוגלת להיות איתו. הוא מעורר את הנקודות החלשות אצלי, של ההתעצבנות וכל היו"ב, כך שיוצא שממש לא נעים לי להיות בבית, כי גם אם הוא סופסוף נעלם, עדיין העצבים שלי מפעפעים ויוצאים על החפים מפשע.
ואני יודעת שהרבה מן הבעייתיות נמצאת אצלי. תייעצו לי איך להתנהג! אני יודעת שאותו אני לא אוכל לשנות, אבל אני מקווה שאם אני אלמד את עצמי להבליג, ואנסה לשנות את היחס שלי אליו, לפחות אני אדע שאת שלי עשיתי.
אשמח בעיקר לתשובה מקצועית, ולתשובה ממישהו שעבר ניסיון דומה..
תודה.
