שאלה שכבר הרבה זמן מציקה לי: מדוע בני אדם מתחתנים? מהיכן מגיע אותו דחף גדול לבנות חיים משותפים עם בן המין השני?
נוח להסביר ולומר שיש דחף טבעי לבנות חיים עם בן המין השני, אך לכאורה זה הפוך מטבעו של האדם, משום ש:
* האדם הינו יצור עם שאיפות שרצונו לממשם, עם חלומות שרוצונו להגשימם, וחיים עם שותף מצריכים את האדם להתפשר ולוותר על חלק מרצונותיו ע"מ לתת מקום גם לבן הזוג - לכאורה החיים המשותפים מצמצמים וחונקים במידה מסוימת את החיים.
* האיש והאישה כ"כ שונים מהותית: באופי, בחשיבה, בניתוח הדברים, בדפוסי החשיבה וכדו' - לכאורה היה יותר טבעי שאדם יבנה חיים עם בני מינו, שהם בעלי צורת התנהגות דומה ובעלי חשיבה זהה.
אם כך, מהיכן מגיע אותו דחף 'טבעי', שלכאורה הוא נוגד את הטבעיות שאנו מכירים? וכי לא היה יותר מתאים שהאדם ירצה להישאר רווק לנצח? ואם הוא כבר מחפש בן זוג לחיים, היה לכאורה יותר טבעי שיחפש מישהו שהוא בן מינו שהוא יותר מתאים לטבעו?
לא שייך לתרץ שאותו דחף גדול, מגיע מרצון עז לקיים את ציווי התורה, שהרי גם גויים מתחתנים, אז יש לומר שכנראה יש תכונה משותפת לכל באי עולם שעליה יש לעמוד ואותה יש לברר.
בצ"ל אריאל!
כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, כלומר: אין באפשרותו להוציא את הטובה שבו. רק ע"י מפגש ואפילו 'התנגשות' עם אשה, לצידו של האדם, יוצאים הכוחות אל הפועל.