את ה"ענין" ניסחה מצוין רבקה-יפה כאן:

/Besheva/Article.aspx/6539

"לא מבין בשביל מה כל הסיפור של השיבה לחומש. הרי ברור מראש שיפנו אותם ושלא יוכלו להישאר, אז בשביל מה כל בזבוז האנרגיה והעימותים והסיכון?" בניסוחים כאלה ואחרים שמעתי בני נוער ומבוגרים, ביניהם גם כתומים אדוקים ומתוסכלי כפר מימון פנאטים, מפקפקים בקול, לועגים ומבטלים בהינף יד את חשיבות המעשה. לדעתם, יש ערך לחזרה רק אם היה ניתן להתיישב מחדש ולהישאר לתמיד.

ואני, שמתבוננת מהצד באהדה, דווקא מריעה להפגנת השיבה, וחושבת שערכה רב ואפילו אם מדובר ברעש וצלצולים בלבד. במציאות הישראלית, שבה דעת הקהל הפכפכה ונוטה לשכוח, ההתנתקות היא כבר סיפור גנוז בתיקי ארכיונים, ויש חשיבות עצומה לכל מחווה שמעוררת ומעלה לסף המודעות הציבורית שוב ושוב את מה שאירע פה בקיץ 2005.

יותר מדי פוליטיקאים ואישי ציבור מעוניינים שהעסק יישכח, ומרוצים מכך שאיש לא מזכיר את המבצע שהם הובילו לשום מקום. הציבור הדתי מצטופף בתוך גטאות, משוחח עם עצמו, ונדמה לו שטראומת הגירוש עדיין מפעמת בכל אזרחי המדינה; אבל האמת היא שבמקום עבודה תל אביבי ממוצע ההתנתקות היא נוסטלגיה מעייפת, שלא מעניינת אף אחד.

במדינתנו ההיפראקטיבית, כשאין לך תזכורות חדשותיות ואין לך קרובי משפחה או חברים משם, חומש ועצמונה מצלצלים זרים ורחוקים; ועד כמה שהדבר נראה למתנחלים וחבריהם מופרך, זו המציאות ברוב הבתים בישראל. רק סרטים כתומים על הרכב ופעולות רעשניות כמו השיבה לחומש מונעים מהאבק להיערם בשכבה עבה על חרפת הגירוש.

הטעם השני שבגללו הכרחי מעשה מסוג זה הוא מפני שכדי לקבע תודעה של בעלות על מקום לא די באלבומים, פורומים ויומנים, אלא נדרש רצף של פעולות וטקסים מעשיים. כך היה בגוש עציון, וכך יהיה בחומש. פעילות שכוללת שיבה היא הדרך היחידה שההיסטוריה והחוק מכירים בתביעת בעלות.

לפני כמאה שנה הכיר העולם בבעלותנו על ארץ ישראל אך ורק מפני שלא חדלנו מפעולות טקסיות שסימלו שייכות ומעלייה לארץ. במשך כל שנות הגלות לא הסתפקנו בתפילה, אלא יהודים עלו לארץ, בודדים או קבוצות, לשהות זמנית או קבועה, ומעולם לא חדלו. כל חוק נכסי נפקדים אוניברסאלי תובע מאדם הוכחה שניסה בפועל להשיב לעצמו את רכושו תוך זמן קצוב, ואינו מסתפק במסמכים פורמאליים ובעדויות שמוכיחות בעלות.

כתוצר לוואי, מפיחה השיירה שעולה להר רוח של חיים ותקווה במחנה מובס, מגורש ומוכה. תהליך הגירוש היה כרוך בהשפלה, חוסר אונים וייאוש, ומיגור הרוח הרעה מצריך מעשים כדי להתרומם מהחורבות, כדי להאמין ביכולת האישית, כדי להתעודד ולהשיב את תחושת הכבוד העצמי. שיירה שמניפה דגלים ומפגינה אומץ וזקיפות קומה מלהיטה שוב את הרמץ, מלבה את הבערה הפנימית שמהבהבת תחת הריסות הדחפורים, ומסמנת תקווה.