למי שעדיין לא יודע,יתומיו הקטנים של יהודה הי"ד הם האחיינים שלי.
אלמנתו היא אחותי (וגם אחות של אחי שאותו אתה ,שמעון ,מכיר ).
/Mosaic/Read/3067
לפני ההלויה ביקשתי מאחותי למסור לשושי שמה שתגיד (ולא ידעתי בדיוק מה זה יהיה) היא מייצגת גם אותי.
אני עדיין עומדת מאחוריה.
ואלה הם דבריה ליום הזכרון הזה:
בס"ד
אחי יהודה הי"ד היה איש רוח, שלומפר כזה, ובכל זאת התעקש להתגייס לסיירת צנחנים. הוא הזיע, התאמץ, ונכשל. אמרו שהוא חייל דמיקולו, הוא לא נעלב. התאמץ עוד, והתנדב לצנחנים. כשהיה קטן, אהב את שירו של אלתרמן על אליפלט, חייל מבולבל ותמים. וכשנפל התם אליפלט במשלט, ומסר את חייו למען חבריו הלוחמים, היו דמעות גדולות מציפות את עיני התכלת התמימות של אחי המבולבל, שעוד היה אז רק ילד.
התבגרנו, ואיתנו גדלו הבלבול והמבוכה לנוכח המתרחש בארצנו מוכת הייסורים והסבל.
אחי הטוב. אבל בעצם למען מי? למען מה?
אחי מת במלחמה למען הלא כלום, כדי להיות "מנוף להתכנסות". הוא מת כחייל במבצע ראוה, כפי שנחשף במעריב, אודות מבצעים רבים ממלחמת שלום ההתכנסות האחרונה.
יכולתי להתעלם מכל זה, ולהצטרף לפסטיבל שירי ההלל ששרים ללוחמים, אלה הגיבורים, ואלה שנפלו לחינם, או למען הלא כלום.
יכולתי לספר על אחי הטוב, ואיך פעם כשהיה ילד התעקש לא ללכת יותר לבית הספר. למה? שאלה אותו אימא שלי. כי אני הכי נמוך בכיתה, ענה. אז מה? ניחמה אותו אימא שלי. גם נפוליאון היה נמוך, ובכל זאת כבש את העולם. הוא השתכנע, כי כאמור, היה אידיאליסט, וחשב שגם הוא, בשקט שלו, יצליח לחולל שינוי במציאות, ותיקון.
יכולתי לדבר על הכאב הנורא, המוכר, וזה קרוב לודאי לא היה מקורי במיוחד, כי האבדן פוצע כנראה תמיד, באותו אופן מוכר, אכזרי, ונורא.
אבל פסטיבל שירי ההלל לנופלים, לא נועד אלא לשכנע עוד צעירים תמימים ואידיאליסטים למות במבצעי ראוה, שבמקום להגן על עצמיאותינו, מכרסמים אותה מבפנים, תוך הבטחה שגם אותם יזכרו, ישירו לכבודם שירי הלל, ילחינו לזכרם את שירים שכתבו,
ועל קברם יכתבו "נפל בקרב", למרות שלקרב היתה בעצם מטרה סמויה, שאין לה ולא כלום עם בטחון המדינה.
לכן השנה זהו לא יום הזכרון בשבילי, אלא יום הבדידות. בדידות מול פסטיבל ההלל לנופלים ממלחמת הלא כלום והראווה. בדידות מול ההבנה שהגיבורים הם לא פעם אלה שמצייתים ציות עיוור לפקודות נפשעות. בדידות מול ההבנה שהדברים שלי יעוררו זעם ולא חמלה, כמו שבדברי ימי ההיסטוריה עמדו לא פעם אלה שראו את המציאות נכוחה, מעטים מול חומות של הכחשה או השתקה.
ויקטור פרנקל אמר פעם שכשלאדם יש למען מה, הוא מוכן לסבול כמעט כל איך.
המה שלי היום שונה מאוד מהפמפום של שליטי התודעה במדינה. הוא כולל בתוכו עצמאות, הקרבה, וחירות מדינית, אבל אלה שונים מאוד ממסכת התעתועים של אדוני הארץ.
במותו ציווה לי אחי את הסירוב לעוול, את הדבקות במוסר. עיניי התכלת שלו, והשקט שלו ציוו לי את היושר הפנימי, את הפתיחות, את המחשבה החופשית, והחרות. אני מבטיחה לו לזכור כל זאת. ביום הזכרון הזה, ובימי הזכרון שעוד יבואו.
