אני חושבת שניתן לעלות את הנושא הזה לגבי ארועים רבים נוספים כמו שבת חברון ואפילו סיבובי שערים. אני מאמינה שהמצב הזה לא ישתנה הרבה גם כשנעלה לרגל בעזרת ה'.
אין מה לעשות, בכל מקום יש וי'היו ערסים. השאלה היא איך מתי'יחסים אלי'הם. אפשר לזלזל בהם ואפשר לנסות לעזור להם. לפעמים, עצם הנסיון לעזור, יכול לפעמים להעלות ולחזק אותנו.
לדוגמא: מול חלון ביתי התי'ישבו על ספסל שתי בנות ובן. הם נראו בני 16- 20. במבט ראשוני, הם נראו לי ממש 'פושטקים' (בלשון המעטה). הם עישנו ושתו משהו שאני לא רוצה לדעת מהו מפחית...
בכל אופן, אחת הבנות קמה, והי'יתה לה חצאית! לאחר התבוננות ראיתי כי לבן יש כיפה (קטנה אבל בכ"ז...)!
בקיצור, הרגשתי שאני לא יכולה רק להביט בהם מהצד ושאני חי'יבת לעזור להם איכשהו. מובן שלא יכולתי לצאת ולהעיר להם- מעבר לעובדה שזה לא הי'ה עוזר, אני גם די פחדתי מהם...
לכן, פשוט קרבתי "קומפקט דיסק" לחלון ושמתי ב"פול ווליום" את השיר "דרשתי קרבתך" של סיני תור...
יצאתי לחצר כדי לראות אם שומעים את זה מבחוץ. כל הרחוב רעד- שמעו בהחלט... בשלב זה, ראיתי את החבר'ה הללו קמים מהספסל והולכים כמה שיותר רחוק...
התחילו להתרוצץ במוחי מחשבות רבות- מה הי'יתי אומרת להם אם הם היו רואים אותי?! האם באמת עוררתי להם מעט את הניצוץ?! האם הם עזבו מלחץ חברתי ואולי בעצם רצו להשאר?!
לסיכום, לפעמים, מפגש עם נוער שהלך או שהולך לאיבוד- יכול לעזור. החוכמה היא לדעת לשים גבולות- עד לאיפה מתחברים ולא לפגוע ולהעליב אותם. זה רק ידרדר אותם יותר.