שלום לכם.
אני מגיעה מבית מלווה במטען. יש הורים גרושים, אחד נמצא והשני בכלל לא יוצר קשר. אנחנו משפחה עם חמש ילדים ואני הצעירה שבהם. מאוד קשה לי לחיות עם כל זה. אחד מהאחים הסתבך עם המשטרה, עוד אח מתקשה במציאת שידוך, ואני נמצאת בכול זה. ומאוד קשה לי. וכך נוסף להכל גם מבקשים ממני להצליח בלימודים, בתור הבת "חכמה" של הבית. ונורא קשה לי. אני לא מסוגלת יותר. לפעמים אני מרגישה שאין לי חיים יותר- זהו עד כאן! ניסתי להתרחק מהבית אך ככל שהייתי חוזרת לחופשה, זה נהיה בלתי נסבל יותר ויותר. לעיתים אני מרגישה רצון לברוח מהבית או שלא להגיע הביתה כלל! ואז החברות גם החלו להתרחק ממני, ומבחינה חברתית אני גם נמצאת בשפל המדרגה. אני מרגישה שכל העולם אינו מרוצה ממני! אני מנסה, משתדלת ככל יכולתי אבל שום דבר לא הולך לי בחיים! ואז לוקחים אותי לפסיכולוגים למיניהן וזה רק הורס אותי יותר ויותר. ואני מרגישה שאין לי למי לפנות בעולם הזה. ואז כשאני מגיעה הביתה אני קוברת את עצמי בתוך המחשב, על מנת לברוח מהכול אבל דווקא מגיעים והורסים לי. כולם אומרים- היא בגיל ההתבגרות, זה יעבור. אבל אני מרגישה שכל הבעיות הם לא בגללי ואף אחד לא מבין זאת! אפילו אצל אמא שלי אני לא מצליחה למצוא אוזן קשבת! אני לא יכולה יותר! ואז כשאני חושבת על יותר רחוק כגון נסיעה לאוסטרליה, כולם נזכרים לשאול, מי יהיה לך שם? לא יהיה לאנשים זמן לטפל בך. ואני אומרת אבל גם פה לאף אחד אין זמן בשבילי! אני מרגישה שאני נופלת יותר ויותר! לבסוף אני לא יוכל יותר ואני אתאבד!! איזה מין חיים אלו?
