ב"ה
זה רודף אחרי לכל מקום. אחסוך מכם. כדאי שתחסכי מאיתנו את החתימה (עוזיה : '________ זה ז*ל)

(_______ = שם הלהקה שהזכרת).

ב"ה
לגבי התוכן - רק בגלל מי שכתב אותו לא אקרא בכלל.

או איך שלא כותבים את זה למען ה'?!

וכבר העלו לפה ת'קליפ.... קירצ עם תלכי כמה דפים אחורה את תראי...

זה שיר מאעפן.

הבנתי אותך.
כל להקה שהיא לא דתייה חייבת לשווק זבל?
מדויק ובלתי מכליל בעליל.

שיר זה דבר שהזמר והמלחין וכו' מכניסים לתוכו חלק מהנשמה שלהם.
אם יש שם דברים טובים- מה טוס ומה שאית.
אם לא- כאן מתחילה הבעייה. אתה סופג לתוככך זבל (אפילו אם השיר עצמו נקי לגמרי). ויבין מי ששמע את השיחה של הראל חצרוני בנושא.

אני גם מקליטה, וזה לגמרי נכון. כל שיר בא ממש מתוכי, כחלק מנשמתי <מנק' היצירה- כלשונו של הרב נריה>..
אז לפעמים רע בנשמה, אז השירים הם שירי כפירה, כעס, התרסה וכו'.
אז מה?
ואם זה בנאדם שהוא לא דתי. אז הוא שר על אהבה, הוא שר על אכזבות מעצמו, הוא שר על אכזבה מהעולם. מה רע?
אני סופגת את הסערות של אנשים אחרים, שמתחברות לסערות שבתוכי. יש בזה איזה שהיא בעיה?

את סופגת עוד דברים.
את סופגת את האישיות, את התכונות הפנימיות, וקצת מזה נשאר בך.

וזה מצטבר ומשפיע על האישיות, גם אם לא שמים לב בהתחלה, וגם אם לא שמים לב בכלל.

לדוגמא (למרות שזה קצת לא קשור, אבל זה אותו עיקרון)- אני בן-אדם שקורא הרבה ספרים. והיום אני רואה חלקית כמה ההתנהגות שלי מושפעת בלי שאני שם לב בכלל מאותם ספרים. זה מתחיל בדברים הקטנים, ונגמר בשאלות אמוניות וכו' (ואפילו שם זה לא נגמר).
ואצל שירים זה יותר חזק אפילו משתי סיבות:
1) בשיר נכנס חלק מהנשמה (כמו שגם את כתבת), זה לא סתם סיפור.
2) בשיר מה שמתקבל הוא יותר סמוי, ולכן זה פחות אפשרי להתמודד איתו.

ברצינות.
אני שומעת די הרבה אביב גפן.
יש מצב שזה בנאדם ג'יפה, אני לא אומרת שלא.
אבל המוסיקה שלו היא מדהימה. לא רק מבחינת האיכות המוסיקלית שלה, מכל הבחינות, יש לשירים שלו המון רובדים <מסרים סמויים, אנאערף>, ואני מאוד מתחברת.
אז נכון, זה בנאדם קשה, דיכאוני.
אז אני סופגת את הסערות שלו, את מה שנולד מהנק' יצירה שקיימת אצלו.. אני חושבת שיצירה היא לקחת את כל התחושות והרגשות שלך ופשוט לבעוט את כל זה לתוך יצירה. ככה זה הכי אמיתי, כואב, עוצמתי.
יש שירים של שאלות, שירי כפירה במילים אחרות. אני לא מוצאת בזה בעייה. אסור לשאול? אסור לשיר על השאלות שלך?
אני לא חושבת שאני סופגת את התכונות הלא חיוביות בבנאדם היוצר, כי מה שבה מהנק' יצירה זה הסערה שאולי התבשלה בזכות התכונות הלא-חיוביות, אבל בסופו של דבר לא בטוח שהסערה היא לא-חיובית.

<איזה חפירות, למישו יש עטים?>

להיפך. היהדות מאוד מעודדת שאלות. זו הדת היחידה שמעודדת שאלות (וזה יכול להראות על העוצמה שלה משהו. רק מי שבטוח בעצמו לא מפחד משאלות), כמו בפסח לדוגמא (ולא חסרות עוד דוגמאות).

אבל שאלות צריכות לבוא ממקום נכון.
שאלות יכולות לבוא מצד של בירור- ואז הן הדבר הכי טוב בעולם, או לבוא מצד של התרסה- ואז אי-אפשר להרוויח מהן כלום, אפשר רק להפסיד.

שאלות כאלה מגיעות מכיוון של התרסה, אני צריך להוכיח שרק אני יודע, ואף אחד לא צודק חוץ ממני (שימי לב כמה פעמים יש את המילה אני או ממני. זו גישה של "העולם מסתובב מסביבי").
הן יכולות רק לגרום לבעיות, כי השואל לא רוצה לשמוע תשובות- הוא רוצה רק להשמיע את דעתו, ולכן אף-אחד לא ישכנע אותו.

מה גם שאת לא מחפשת תשובות לשאלות (תקני אותי אם אני טועה). אחרי ששמעת את השיר את לא הולכת לרב (או פותחת ספר, מה שבא לך) ומבררת את התשובות לשאלות.


חו"מ, מה שכתבתי עם השאלות היה בקטע של קריאת ספרים. זה לא היה שהספרים שאלו שאלות שלא היו לי תשובות בשבילם.
הספרים (ובמקרה הזה השירים) פשוט שינו לי את נקודת ההסתכלות, והשאלות היו רק סימפטום (מצטער על המילה הלועזית) לזה.


ומה שאמרת בהתחלה- את לא רק מקבלת את הסערה שלו והיא מתחברת לסערה הפנימית שלך, את מקבלת את כל הדברים שהוא הכניס לשיר והם משנים לך את נקודת המבט, אם את רוצה ואם לא. אם זה זימה, או כפירה, או דיכאון, או בכלל משהו אחר.
את בטוחה שאת רוצה לקבל את כל זה?
אני אישית יודע שלא הייתי רוצה לקבל את כל הדברים האלו לתוכי.


<ואם מדברים על חפירות- חופרים עם את, לא עט>

היא באה מכאב. אני לא מצדיקה אותה, אבל אפשר להבין אותה.
בכל מקרה הדברים האלה נמצאים בתוכי, בתוכך, בתוך כל אחד מאיתנו. <לכל אחד- ברמה שונה, ברמה שלו>

היהדות היא דבר מהמם. היא לא פוחדת משאלות, והיא לא יוצאת נגד נק' מבט חדשות, וזוויות מיוחדות. <בנגוד לנצרות, ע"ע ימי הביינים>
אני חושבת שזה מעשיר. כשאתה טועם סערה של מישהו אחר, אתה טועם לתוכך דברים חדשים. כיום- אנחנו חייבים לסנן לא כל דבר שלוכד את המבט שלנו אפשר לנסות, לא הכל מותר לראות, להרגיש.
אבל אני מאמינה שכדי שהאמונה שלנו תיהיה שלמה, אנחנו חייבים, פשוט חייבים להתנסות בעוד זוויות ונק' מבט.

אני חושבת שרוב השאלות באות מהתרסה, מכאב, מיאוש.
כשהבנאדם מגיע לרמה מסויימת של בגרות, הוא מתחיל לשאול. בד"כ כשאדם מבולבל, הכל אצלו מעורבל. עד עכשיו הוא היה רגיל ליראות הכל מובן מאליו. פתאום זה לא ברור לו. למה בכלל אני צכה ללכת עם חצאית? בגלל איזה חוק אחד שאפילו לא רלוונטי בימינו?
והבלבול יוצר חוסר שלמות עצמית, שיוצרת דיכאון, שיוצר יאוש. פלא שהשאלות באות בהתרסה?
לא תמיד התרסה זה חוסר רצון להבין.

וואלה, זה מתחבר לפרשה <של השבת הקודמת.. אבל בכל זאת..>
"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו"
לכאורה יש כאן כפילות.
רש"י מסביר שיש כאן לימוד.
"אם בחוקותי תלכו"= החקירה. ההתעסקות בקודש. ללמוד תורה, לשאול שאלות וכו'. "ואת מצוותי תשמורו"= המצוות נטו.
2 הדברים יונקים אחד מהשני, אי אפשר לקיים מצוות בשלמות בלי לשאול שאלות, ואי אפשר רק לשאול שאלות ולא לקיים מצוות..

זה שהיהדות לא נרתעת מזה, זה לא אומר שאנחנו צריכים לשבת עכשיו ולקרוא את כל דברי הכפירה שיש.

אנחנו רוצים כמה שיותר להכניס לעצמינו רגשות נכונים, ומסרים נכונים. ולשירה יש כוח עצום בזה. חבל להשתמש בו לכיוון ההפוך ולומר "היהדות לא מפחדת משאלות".

בן אדם ששואל שאלות בהתרסה בחיים לא ימצא תשובה- כי הוא לא מחפש. הוא בא להראות מה יש (או אין) לו, לא לראות את מה שיש לאחר. הוא בעצם לא נותן לעצמו לראות גם אם זה יהיה ברור.

שאלות שבאות מכאב או מייאוש או מבלבול לא חייבות לבוא מהתרסה. אפילו נלך יותר רחוק- הן כמעט אף פעם לא באות מהתרסה. הן באות מתוך רצון לברר, בגלל שפתאום אתה מגלה שמה שחשבת לא נכון, או לא מספק.

התרסה זה לא דבר טוב. ברור שאפשר להשתמש בה לטובה כמו בכל דבר, אבל לא זה המקום שלה. אם שואלים שאלות מהתרסה הן יכולות לקחת אותך רק למטה- לא למעלה.

היהדות לא יוצאת נגד גישות חדשות, או שאלות, אבל היא אומרת שצריך לנווט אותן בצורה נכונה. ולכן מלמדים את הילדים לשאול בצורה נכונה. מראים להם שהחכם מקבל תשובה לשאלה, והרשע, שבא בהתרסה, "הקהה את שיניו".
וזה לא רק בגלל זה. אדם שלא מחפש תשובה- לא ימצא. את זה למדנו מחז"ל כבר בהגדה של פסח. חז"ל לא אומרים לנסות לדבר עם הרשע ולשכנע אותו שהיהדות זה נכון, הם יודעים שזה לא יעזור. הם אומרים: הוא בא בהתרסה- תבוא אליו אתה בהתרסה. אל תשחק לפי הכללים שלו. "הקהה את שיניו".

אני מסכים שחייבים להתנסות בעוד נקודות מבט, וצריך להבין את איך שהאחרים חושבים, אבל בצורה הנכונה.
לא בצורה שזה ישפיע עלייך מבפנים בלי שתוכל להתנגד, אלא בצורה מבוקרת ושקולה.

<לשם שינוי>

התרסה=התנגדות, הבעת התנגדות, הסתייגות, הבעת הסתייגות, מחאה, מרי, מרידה, מרד, התקוממות.
ע"י מרידה אי אפשר להשיג כלום.
צריך לבוא בגישה של מוכנות, של קבלה, אחרת כלום לא זז. אם אתה לא מוכן ולא רוצה להתקדם, אז אתה מצפה שאחרים יקדמו אותך?
"אם אין אני לי, מי לי?"
חזרה לנושא שלנו-
<עם החפירות שלנו, כדאי להשעין פה קבוע בצד השמאלי בפינה של הפורום מעדרים..>
האדם מקבל לתוכו טכנים, חיובים-יותר, חיובים-פחות. אנחנו צריכים ללמוד לבקר כל דבר, לסנן, ולבחור מה מתאים לנו.
אבל, אי אפשר לשלול כל מוסיקה שהיא לא דתית, למה זה יכול מאוד להעשיר, ולא כל סערה <רוחנית, רגשית אמונית וכו'> חייבת ליהיות לא חיובית.

הבעייה היא הצדדים באישיות שעומדים מאחוריה. את לא מקבלת רק את הסערה, אלא גם את מה שגורם לה. את מקבלת גם את האישיות של בן-האדם.
ואני אישית- את האישיות של אביב גפן לא הייתי רוצה לקבל.


ובקשר לחפירות- זה פורום, לא שו"ת סלולרי (משפט ששמעתי בפורום).

אני מקבלת רק את הסערה, את התוצר הסופי= את היצירה.
אני לא עדה לכל התהליך של זה, ולכן אני לא עדה לצדדים באישיות שלו.
ואני מדברת על שירים עם מילים סבבה.

<בקשר למעדרים, עזוב, זאת בדיחה ישנה של פורום אחר, אין כאן אפאחד משמה, אבל העיקר שאני נהנת, אע?>

להשקיע את האישיות זה הרבה יותר מאשר לשחרר סערה.
ומה שמשקיעים- מתקבל. אין אפס.


<אני הבנתי שזה בדיחה, והגבתי בבדיחה פנימית אחרת>

|מזועזע|
חלילה, אני מנגנת ומעבדת.

זה לא להשקיע את האישיות, זה להפעיל את נק' היצירה, מה שדורש לצלול לתוכך..
הללאתליסטים פה יכולים להעיד.

<סבבה, ד"א- יש אצלכם כזה דבר מפגש פורום?>

אמרתי שאת משקיעה בשירה. לא מלשון לשיר, אלא מלשון שיר.

ולצלול לתוכך ולהוציא החוצה זה בעצם להשקיע את האישיות שלך בזה.


<מה? מה זה מפגש פורום?>

לא, זה להשקיע את הסערה שלי.
הנה הנק' בה אנחנו לא מסכימים.
אתה אומר שהיצירה באה מתוך האישיות, אני טוענת שהיא באה מתוך נק' היצירה, מתוך הסערות, שכמובן מושפעות מהאישיות, אבל הם עצמם חיוביות.

<מפגש פורום, פשוטו כמשמעו. יש לנו אחד של פורום אחד בריקוד דגלים השבוע, למשל.>

ותרגעווו.. היא לא היתה פה כנראה שהעלו את זה לפה..

"שאינם שומרים תורה ומצוות"

או במילים אחרות:

מאמינים רדומים.

אין מצב שלא.
טחנו תשיחה שלו, לפחות 4 פעמים.

חוזר בתשובה.. שמסתובב עם תאוריות מזרות..
אחלה בנאדם.
הוא אומר שאין כזה דבר דתיים-חילונים. הוא קורא לזה 'מאמינים פעילים' <=דתיים> 'מאמינים רדומים' <=חילונים>

אם כן- אני מסכים, למרות שאני לא לגמרי מסכים עם הגישה.

אני לא חושבת שצריך להקצין כל כך שההבדל בין חילונים/דתיים כל כך דק, אבל זה נכון ש"חילונים" הם לא כאלו מפלצות ולא שווה לדחות אותם כל כך.
מהכירות קצת עם העולם הזה, חלקם הגדול חמים מאוד ליהדות, אבל זה קצת צריך שפשוף לפעמים.. הם שקועים בעולם של תאוות כי לזה הם נולדו. לכולם יש את הניצוץ הזה, יש כאלו שגלוי יותר ויש כאלו שפחות.

אבל זה לא מעניין אותם מעבר.
חברה מאוד טובה שלי היא לא דתיה, והיא בנאדם מהמם..
אפאחד לא אומר שחילונים זה אנשים לא טובים, ההבדל היחיד הוא בצורת החשיבה, ובמעשים שבאים בעיקבות החשיבה השונה.

סביב העשר שנים אחורה.