"סליחה?" שאלתי.
"כן" הוא השיב בפקפוק, מכבה את מנוע הרכב.
"יש לך חצי דקה פנויה?" התכופפתי לעבר החלון הפתוח של מכוניתו בעוד מרפקי נשען על גג הרכב.
נושך את שפתו התחתונה במבט חוקר הוא מהנהן בראשו לחיוב ומגיב "מה....?"
"ישנו שבוי ישראלי בכלא האמריקאי" פתחתי את דבריי, "כבר 22 שנים... כפי שאתה כבר יודע... יהונתן פולארד..."
"כן" הוא ענה, כאילו שנפלתי עליו השנייה מהירח.
"אה... ומפסח בערך מצבו הבריאותי החמיר והוא נמצא ממש סכנת חיים כיום... ידעת?" שאלתי מגמגם.
"אולי... לא זכור לי... נו ו...?" הוא שאל מודאג.
"וכמו שאתה יודע, מדינת ישראל לא עושה כלום כבר 22 שנים על מנת לשחרר אותו. ממש הפקירה אותו כפצוע בשטח לאחר שהוא הציל מספר פעמים את קיומה של מדינת ישראל".
הוא הביט בי בתמיהה.
"ממש מתכחשים לעובדה שהוא קיים, ובמשך 22 שנים הוא לא עלה לסדר היום למעט פעם אחת בתקופתו של ביבי" המשכתי בתקיפות.
"או קיי..." הוא ענה חסר אונים.
"יש יועצים מדיניים שסבורים שאם עד הבחירות הבאות יהיו במדינת ישראל 100,000 מכוניות עם הסטיקר 'רוצים את פולארד בבית' זה אמור להשפיע על מצעי הבחירות של המפלגות המתמודדות לכנסת, וכשבשלטון יראו שזה מה שהעם באמת רוצה, אז זה יעלה לסדר היום, תהיה מודעות גדולה יותר, ובע"ה גם יהיה ניתן לשחרר אותו." הסברתי. לפני שהוא הספיק להגיב המשכתי "נו? אתה מוכן להיות אחד מ100,000 ובכך להיות שותף ישיר לשחרורו של פולארד מהכלא?"
"אה... אתה יכול להדביק לי סטיקר מאחורה אם אתה רוצה..." הוא הסכים בחיוב.
"תודה רבה לך, יום טוב, ואשריך שזכית בשלוש מצוות חשובות ביותר של "פדיון שבויים", "הצלת נפשות" ו"לא תעמוד על דם רעך". והלכתי.
"היי!" הוא צעק לעברי. אהבתי את הפניה האישית. כל הכבוד באמת שנגעת ללבי!"
"אחד+אחד+אחד= המוווון!!!" קרצתי לעברו עין. הסתובבתי, והתקדמתי לעבר הבחורה החונה ממול.
פשוט מאוד לא? אתם יודעים כמה סטיקרים כאלה אפשר לחלק בשעה אחת בלבד? אני בשעה הצלחתי לחלק 30. 30 מתוך 100,000 בשעה אחת ב-ל-ב-ד! ואתם?
נוער ישראלי יקר! אני בהחלט מאמין ביכולות שלכם להשפיע על האקטואליה בארץ!
לא מפקירים פצועים בשטח!
בוא וחלק סטיקר, ועוד סטיקר, ועוד אחד, ועוד אחד... יש לך מושג כמה זה?
בזכותך פולארד עוד יצא מהכלא!
http://www.freepollard.net/Inside/NewsInside.asp?itemId=788