"וראה את החרב באה על הארץ ותקע בשופר והזהיר את העם" (יחזקאל לג).
והנה עברו השנים וכן תקופת ארבעים השנה, וראשי העם לא סרו מדרכיהם הרעות ולא נטו אוזן, אלא, אדרבה, ניסו להשתיק ולסתום את הדברים שנועדו להציל את עם ישראל מפרי מעלליו.
כל מי שעיניו בראשו יראה את תוצאות אווילותם, את ההידרדרות הנוראה שחלה מאז תמה התקופה של ארבעים שנה. הגר אשר בקרבנו עלה מעלה מעלה כאשר אנחנו זינקנו מטה מטה; האויב עולה עלינו במטרה להשמידנו, ואנו – כאלו דבקה בנו קללת התוכחה – "יככה ה' בשגעון ובתמהון לבב" (דברים כח).
[מתוך ההקדמה לספר ארבעים שנה]
היום יום ירושלים
היום לפני ארבעים שנה ה' עשה לנו נס
היום לפני ארבעים שנה כבשנו את ארץ ישראל
היום לפני ארבעים שנה נלחמנו על ארץ הקודש בעז וגבורה
היום לפני ארבעים שנה איבדנו חיילים קדושים
היום לפני ארבעים שנה כבשנו את הר הבית
היום לפני ארבעים שנה איבדנו בידינו ממש, זרקנו מאחורינו, את הר הבית, את בית המקדש.. שכחנו את ה' יתברך שכחנו מי עשה לנו את כל זה..
"ארבעים שנה אקוט בדור, ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי"
ארבעים שנה בעם ישראל זה תקופת מבחן .. זה זמן של שכר ועונש (ארבעים יום של גשם במבול, ארבעים שנה גזירת העונש במדבר וכו')
יותר מארבעים שנה שועלים מהלכים בהר ועם ישראל?! עם ישראל?! איפה הוא?? וצער השכינה מה יהא עליה? ובית המקדש???
כל אחד ואחד צריך לשאול את עצמו: האם אני קם כל בוקר ואמר לעצמי עוד יום בלי בית מקדש? האם אי פעם קמתי ואמרתי לעצמי עוד יום של צער השכינה, של גלות, של חילול ה'?!?
האם יש לי מודעות לבית המקדש? האם אני רוצה בית מקדש? האם אני מכין את עצמי לבית המקדש? האם אני מרגיש את צער השכינה?
מחר ודאי רבים ילכו לירושלים.. ואולי רבים גם לא ישימו לב לחיסרון גדול גדול בבירת הנצח.. איפה שכינת ה'? איפה בית המקדש?
איפה הוא, שהסבתא שלי והסבא שלך צעקו לשנה הבאה בירושלים הבנויה, ואין ירושלים בנויה בלי בניין עדי עד!!
איפה הצעקה שלנו? איפה החיפוש שלנו הרצון שלנו לבניין דביר קודשנו?!
אני באה כאן לזעוק על עניין שאני אשמה בו, על חטא שאני שותפה לו, ובכל זאת אני באה לזעוק ולעורר ומתוך ההתעוררות הפרטית שלי ושלכם תבוא התעוררות כללית ואולי נזכה באמת לשנה הבאה בירושלים הבנויה..