אולי אני אפתח פה פצעים המנסים להגליד, מחילה מראש.
במשך שנתיים מלפני הגירוש עד לאחריו, חיינו הסתכמו בארבע מילים שהפכו להיות ססמת חיינו,- 'המאבק למען א"י' חשבנו ואולי זה באמת נכון, שבכוחנו לקבוע את גורל ארצנו, ארץ ה'.
כל מי שהיה פעיל בכל צורה שהיא, מהממלכתי הכי גדול(השתתף בתפילות ובהפגנות השקטות) עד גדול ה'קיצוינים'(ארבעה חדשים במעשייהו) ניסינו למנוע בכל כוחנו כל אחד לפי השקפתו, את הגזרה הנוראה שריחפה על ראשנו, יודעי דבר כבר ידעו להבחין שאם הגזרה תתקיים שום דבר כבר לא יחזור להיות כמו שהיה, הפעם זה היה שונה, יותר גרוע מסיני, הפעם הנוער לקח על עצמו כמעט לבד את כל גודל המעמסה, גם הפיזית גם הנפשית וגם ואולי בעיקר הרוחנית.
הפעם נוצר מצב חדש שהבדיל בצורה ברורה מאוד בין מתנגדי הגירוש(רוב ככל חובשי הכיפות, גם השחורות) לבין תומכי הגירוש הגזעני(רוב חובשי 'כיפות השמים'=חסרי הכיפות) נוצר מצב של הבנה נכונה שבעלי בריתינו הם בעצם אחינו דמנו ובשרנו, שאולי שכחנו אותם איפהשהוא בין קיבוץ 'חפץ חיים' לשעלבים, ואולי יכלנו ליצור מצב של אחדות תורנית, דבר שהרבי בעודו חי צעק על כך, ולא השכלנו תהמשיך וליצור אחדות אמיתית המבוססת על ברית דמים עם הציבור שומר המסורת.
הפעם זו היתה הפעם הראשונה שהמאבק האמיתי-(לא המאבק שנוהל ע"י האליטות, וד"ל) מאבק הנוער, הובן שאנו נאבקים רק בגלל שהתורה הק' צוותה אותנו להאבק על א"י, מאבק הנוער צמח מתוך התורה, חבל רק שביום פקודה הנוער לא לקח על עצמו גם כאן את הפיקוד(הנוער לקח על עצמו את הפיקוד בעמונה) אפשר אולי להבין את זה, בעצם הגירוש כבר היינו עייפים וזו הנק' שרציתי להגיע אליה,-:
אנחנו עייפים, אני לא מדבר כמובן בשם כל הנוער אני מדבר בעיקר אולי בשם עצמי, או בשם של חתך של הנוער שמרגיש כמותי, עייפנו מלהלחם, כוחתינו אזלו, אפשר אולי להגדיר את זה בצורה כזאת, יכול להיות שהחלוקה תהיה גסה אך בכ"ז,- כל מי שהיום נקרא עדיין 'שביעיסט' הוא עייף, טוב, ברור שיש יוצאים מן הכלל, אך אנחנו במיוחד, אלו שכיום הם שביעיסטים, ספגנו ברוב המקומות את כל עצמת המכה, היינו בדיוק בטווח שבין ילדים קטנים, לבין מבוגרים שעומדים בכח עצמם, אני לפחות עייפתי ממלחמות כוחות הנפש שלי אזלו, מה לעשות אין בי כח לחסום כבישים, אני בעד לחסום, אך לי אין כח, גם להפגין אין לי כח, אני פשוט מותש ומיואש, מכל ניסיון כושל שלנו למנוע את הגירוש הבא שבעצם שווה להתנערות המדינה מערכיה התורניים.
אם אסיים פה אראה כאילו אני אדם מיואש לגמרי, ואני לא, לפיכך-
אנו גם צריכים להבין במיוחד אלו שעיפו ואני פה מדבר בעיקר אל עצמי, אנו כל הנוער 'ניצולי הגירוש' אנו שכל פעם ששומעים 'תפילה לעני' ישר פונים הצידה ומתחילים למרר בבכי, אנו אלו שביום הזכרון לחרבן גוש קטיף של מערכת החינוך נכנסנו לחדרו של רה"י\ראש האולפנא ודפקנו על השולחן ואמרנו 'זה לא מספיק! לא ככה מנציחים!' אנו ניצולי הגירוש! אולי לנו אין כבר כח להלחם אך כאשר היה לנו כח ונצלנו אותו עד הטיפה האחרונה, ממ"ש! בעצם הנחלנו לדור הבא של הנלחמים והנאבקים על א"י שכוחות הנפש הם מוגבלים, אך עצומים! שביכולתינו לשנות אם רק נקח, תחת הנהגת התורה והרבנים, את המאבק לידינו, אנו נצליח, לכל הנוער שהולך ובא אחרינו, לו התוונו את הדרך בשבילו הרבה יותר קל, אנחנו עשינו את העבודה הקשה, אנו סללנו את הדרך, עכשיו תורם של הצעירים מאיתנו להנהיג, להנהיג את עמ"י אל שלטון התורה שהוא הוא מטרתינו.