חובה לקרוא!
הרצאות השבוע
הגעגוע של סוואמי ויג´יאננדה
הגורו בן ה-93 נולד כאברהם יעקב, יהודי חרדי באירופה שלפני המלחמה. פגישה מופלאה ומרגשת עם יהודי חכם שמקבץ סביבו אמונה ומדבר על יהדות והינדואיזם, מוסר ופוליטיקה, אמונה והתפתחות רוחנית
אלחנן ניר
על גדות הגנגס (ג')
הסיבה העיקרית, שבעטיה נסעתי הפעם להודו, לא הייתה הקומבמלה ואף לא הביקור בווראנאסי, שאותם תיארתי בהרחבה בפעמים הקודמות, אלא כדי לפגוש יהודי בן תשעים ושלוש, שהיה שם לאחד מגדולי הגורואים.
סיפור.
פרולוג כפול
פרולוג א':סיפור שראשיתו בעקבות הספר 'מהודו ועד כאן' (הוצ' ראובן מס), שראה אור, בעריכתי, לפני כשנה, ובו ניסיתי לפענח, יחד עם כותבים נוספים, הוגים, חוקרים ואנשי רוח, את הסוד שיש בהודו; כיצד הפכה בעשרים השנים האחרונות, בתהליך מתפתח, לתחנת ההתבגרות האולטימטיבית של הצעיר הישראלי; מה השפעתה על אלו שהיו בה, ועל אלו שלא היו בה. ואף לנסות ולבחון, האם יש נקודות ממשק בין היהדות וחדריה הפנימיים, להודו ולדתות המשמעותיות בה, ההינדואיזם והבודהיזם.
פרולוג ב': קבוצה של עשרים נשים מקיבוצי עמק הירדן יצאה, בתקופת החגים האחרונה, למסע בהודו, לבחינת המפגש האישי שלהן עם יהדותן. הספר שליווה אותן היה 'מהודו ועד כאן', כך שכל יום היתה מרכזת הקבוצה, הבימאית אֵלה אלתרמן, קוראת באוזניהן פסקה מפרק המבוא שכתבתי לספר. בלילה האחרון לטיולן, והם בעיר הארידוואר, המקום הקדוש ביותר להינדים, עם הפוג'ות (-טקסים דתיים) החזקות והחשובות ביותר על הגנגס, ניגש מורה הדרך המקומי אל אלה, ושאל כממתיק סוד אם ירצו לפגוש את הגורו שלו, שהוא "גורו יהודי". אלה לא האמינה, היה נדמה לה שהוא חומד לה לצון, אבל החליטה לקחת את ההימור. וכך, בעשר בלילה, עשרים נשים משער הגולן ומאשדות יעקב, מעין גב ומדגניה, מוצאות את עצמן בחצר אשראם גדול, באחד האזורים השקטים והגבוהים של העיר ההודית הרועשת הזו, שרות 'ירושלים של זהב' עם גורו הודי-יהודי בן תשעים ושלוש. אלה שוחחה איתו, וכשסיפרה לו עלי, מן המעט שידעה המצוין בספר, הוא ביקש לפגוש אותי. כאשר שבה לארץ אלה החלה לחפש אותי, האיש שמאחורי הספר, ולאחר שהתקשרה אלי, נפגשנו. היא ביקשה להפגיש אותי עם הגורו הזקן, ואף להסריט את המפגש בינינו. כעבור חודש כבר הייתי על המטוס בדרך אליו, טרם יודע, עדיין, את נס הפלא הרוחש ובא אלי.
א': מהמחתרת למהרישי
הרידוואר. לילה. מחר נפגוש אותו. הספירה האישית שלי אל עבר המפגש המקווה הנה ומגיעה אל קצה. אנחנו בחדר המלון העלוב שלשפתו זורם הגנגס. בחוץ, במתחם הרקיפורי המקודש, מסתובבים עדיין מאמינים מקומיים, נוגעים בידיהם בנהר, משתהים זמן מה אחר הפוג'ה הצפופה והרועשת, משיטים נר הדבוק לפרח להצלחה ופריון. המדריך, מגלה ה"גורו היהודי", בא והביא לנו את הספר 'חיים חדשים - חמישים מערביים מחפשים את עצמם בהודו הקדושה' (הוצ' הינדיקה), כדי שנקרא מעט על האיש שאנחנו הולכים לפגוש. במאמר עליו, הפותח את הספר, הוא מספר כי נולד בשנת 1914, למשפחה יהודית חרדית במֵץ שעל גבול גרמניה-צרפת, בשם אברהם יעקב ויינטרוב. אביו היה מלמד תינוקות וסבו היה רב העיר, ואצלו גדל מאז נפטר עליו האב בצעירותו. הוא היה ילד שחותר לאמת ללא הנח, למד תנ"ך ותלמוד ואף הספיק לטעום מעט חסידות וקבלה, וחונך להמשיך את השושלת המשפחתית הרבנית. בסוף שנות העשרה שלו הפך לאתאיסט, והחל לקרוא בכתבי ניטשה ולעסוק באופן אינטנסיבי במדיטציה. באותה עת גם למד רפואה, ובמלחמת העולם השנייה אף לחם כרופא במחתרת הצרפתית.
אחרי המלחמה נסע למרסיי והתכוון לעלות לישראל, אולם הפקידה שם סיפרה לו שהמצב בארץ קשה, והוסיפה כי מכיוון שכבר עבר מספיק מלחמות בחייו הקצרים, כדאי שישקול שנית את עלייתו. הוא התקשר לחבר, שהיה כאן בארץ במציאות הטרום מדינתית הסבוכה, והשתכנע שלא לעלות לישראל באותו שלב, אלא לעשות הפוגת-מלחמה במקום שקט ולעלות למדינת היהודים בשלב מאוחר ושקט יותר. בשנת 1950 הוא עלה על מעבורת מצרפת להודו, שהה על סיפונה חודשיים, ותכנן לפגוש את ראמנה מהרישי, מאנשי הרוח הבולטים של הודו החדשה, שהיה פופולארי למדי במערב. אולם להוותו, עד שהגיע אל מהרישי, מהרישי נפטר. אברהם יעקב לא אמר נואש, ופנה לחפש אחר אורובִינדוֹ גְהוש, איש רוח הודי אחר שחיבר את 'היוגה האינטגראלית', אלא ששחוק הגורל המשיך להתל בו כמו במתכוון, וגם הלה נפטר מספר ימים קודם שהגיע אליו. הצעיר היהודי מצרפת החליט כי מעתה יקדיש את חייו לחיפוש, ואז, במקדש של אורובינדו, נודע לו על אנאנדאמאי. גורו נשית זו, המכונה ומוכרת בשם "מָא", הפכה למורה הרוחנית שלו מאז עד היום.
מיד כשפגש במָא, חש אברהם יעקב כי היא המורה הרוחנית אשר חיפש ("היא שאלה אותי שאלות מדויקות לחיי ולשאיפותיי, והתמלאתי כלפיה בהערכה") וכי הוא רוצה לקשור את גורלו בגורלה. הוא לא עזב אותה מאותו היום עד יום מותה ב-1982, וגם לא עזב את הודו. הביקור בישראל נותר על הפרק, אבל הוא עדיין בדחייה. בתקופה הראשונה עדיין המשיך ללבוש בגדים מערביים, אך בשלב מאוחר יותר התחיל ללבוש לבן כדרך המקום, ולהתרשל בהופעתו ("כדי שנשים לא יימשכו אלי"), ואחר-כך החל ללבוש את גלימתה הכתומה של מָא - שאותה העניקה לו כאקט סימבולי רב משמעות להמשכיות שאותה מצאה בו. הוא הסתובב עם מא בכל רחבי הודו וגר לצידה שש עשרה שנים בהרי ההימלאיה, עד שקבעה את משכנה בהרידוואר, ומאז גם הוא שם.
היום הוא ראש המסדר על שם מא, וראש האשראם שבו היא קבורה. יומו מתחיל באחת עשרה בבוקר, בשלוש שעות מדיטציה. לאחר מכן הוא אוכל מעט לחם ויורד לשעתיים לחצר, לקבל את מאמיניו. אחר כך הוא מתפלל, עושה יוגה, עונה לטלפונים ולדואר אלקטרוני מכל רחבי העולם, והולך לישון רק קרוב לאור הבוקר. יש לו תלמידים מקומיים, ותלמידים מצרפת, מאנגליה ומבלגיה, וגם מדרום אפריקה.
ב': מערת המכפלה שלי
אלה רצתה שניסע אליו כמה שיותר מהר, פחדה מן הפחד הסמוי-גלוי כשמדובר במישהו שכבר חצה את התשעים. בדרכנו להודו התקשרנו מאיסטנבול להודיע על בואנו אליו, והתלמיד הנפאלי שמטפל בו אמר שהוא נפל ושבר את עצמות רגליו, וכעת הוא בבית חולים בדלהי. אולם החשש שמילא את הלב, שמא הגורל ששיחק בו עם מהרישי ועם אורובינדו משחק גם בנו, התפוגג כאשר התקרבנו לאזור הרידוואר, והתלמיד הנפאלי המלווה אותו כבר עשרות שנים בישר לנו בשיחת טלפון כי הגורו חזר לאשראם והוא חש בטוב. השמחה על רפואתו הבהירה לי פתע עד כמה כבר לפותים חיי בחיי האדם הזה שעוד טרם הכרתי וראיתי.
יום רביעי, לקראת ערב, ואנו באים בשער. שער מברזל לבן, פשוט.
הודי זקן מסמן לנו לחלוץ את הנעליים בכניסה. נקי כאן. יותר נכון: מוקפד. מוכוון. המדריך, אותו מדריך שלראשונה גילה את קיומו של הגורו היהודי לאלה, מכניס אותנו פנימה, אלה מחכה בחצר, שכן נשים אינן מורשות לעלות מעלה, ואני עולה איתו לקומה השלישית, לחדר הנזירי שבו חי אברהם יעקב כבר עשרות שנים. אני רואה זקן, שהולך בעזרת מקל ועיניו מאירות באור של תבונה עתיקה ונדירה. אני מתקרב אליו, והוא פולט בהתרגשות, ביידיש ובהגייה אשכנזית: "הו! אַ-ישיבא בוחֵער! א-ישיבא בוחער!", ובוחן אותי באיטיות, מלמעלה למטה ושוב מלמעלה למטה.
ירדנו מחדרו אל החצר, שהיתה מלאה בתלמידים שחיכו לו. הוא עצר מול מקום הקבורה של מא, הניח ידיו על הקיר, התפלל, ואמר לי: "זו מערת המכפלה שלי". הגענו לחצר. הוא התיישב בכיסא הפלסטיק המיועד לו, החווה בחיוך עדין ודק קידת שלום לכל העוברים הקדים לו עמוקות ביראה, וביקש מאלה וממני שנשיר לו את "ירושלים של זהב", ושרנו, ונהרה גדולה עלתה בפניו, וביקש ששוב נשיר והפעם אף הצטרף אלינו, האיש המוקף והבודד הזה, ושר עמנו מילה במילה ובהתרגשות גלויה על העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה. וביקש שאשיר לו "א-חסידיש סונג", ושרתי לו "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ו"כל העולם כולו גשר צר מאד והעיקר לא לפחד כלל", ועצר רגע כמשתהה ואמר, והוא כולו נוצץ, שבאמת העיקר הוא לא לפחד ושבעיניו שני השירים הללו הם בעצם כל היהדות כולה.
ג': מול שוק מחנה יהודה
אחר כך הבאנו לו ספר תהילים קטן כרוך בעור והתחיל לעלעל בו בהתרגשות עזה, כמו לוכד בזהירות את האותיות שהכיר כל כך מקרוב, ולצטט באיטיות, כמו אוחז אש בפיו: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים"; "תהום אל תהום קורא לכל צינוריך, כל משבריך וגליך עלי עברו", ושוב חזר על "משבריך וגליך עלי עברו", מדגיש בהגייתו האשכנזית את ה"עלי" ומושך את הלמ"ד והעי"ן מעלה מעלה, מיתמר איתן באיטיות. ופתחתי לו בפרק קל"ז, ואמרנו "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון", והעיר שאת הפרק הזה לא אמר דוד שהרי לא היה כלל על נהרות בבל, וכיוון לדברי הגמרא (גיטין נז, ב) כי אכן שלא בדרך הטבע אמר זאת דוד. ואנחנו ארבעה מטרים מנהר הגנגס, מטעינים יחד במובן מחודש את 'נהרות בבל', את אותן בכיות, ואת זכר ציון. וביקש שאשיר לו שיר מתוך תהילים, שיר שהוא בעיני אחת מתמציות היהדות, ובחרתי לשיר לו את דברי דוד הידועים המתחתרים וזוחלים אל נקיקי הנפש: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". וכשסיימתי נהרו פניו שוב, ופנה לתלמידיו ואמר להם, שהשיר-פסוק הזה הוא גם בעיניו אחד מפסגות התמצית האנושית בעיניו, וכי מי שהולך איתו בהכרח יגיע לקומה רוחנית גבוהה.
והמדריך שלקח אותנו אליו שאל אותו מהו הספר הקטן שבידיו, שהוא כל כך מתרגש ממנו, ואברהם יעקב, שכאן הוא נקרא סוואמי ויג'יאננדה (או בקיצור אצל תלמידיו: סוואמי-ג'י), השיב שזהו תהילים, וזה ספר התפילות העתיק של היהודים. והמדריך המשיך ושאל אם זה קדוש כמו האופנישדות, והסוואמי ענה לו: כן, כן, אותו דבר, והכניס את התהילים אל כיס גלימתו, הודף קלות ובחיוך את ניסיונות תלמידיו לקחת לו את הספר לחדרו, כפי שהם נוהגים תמיד במתנות אותן הוא מקבל.
ואמרתי איתו תפילת "מודה אני לפניך", וביקש שנאמר עוד תפילות ואמרנו יחד גם את תפילת הבוקר "א-לוהי נשמה", ומלמל את המילים יחד איתי, הוגה אותן באיטיות כמו מושך אותן מעליית גג גבוהה ומלאת געגוע, וציין שכבר שבעים שנה לא עשה כך. וסיפר לי על אביו, ועל סבו, ועל שושלת משפחתו המגעת עד דוד המלך, והתעניין במוצאה של משפחתי, וכשסיפרתי לו על מוצא משפחתי מחסידות בעלז, התלהב מכך מאוד וסיפר לחסידיו שישבו לידנו, מחכים לכל מילה אשר תצא מפיו, על חסידות ועל בעלז, ועל כך כי בעלז היא "משפחה מאד חשובה ונחשבת אצל היהודים". ושאל, ועיניו יורדות ערגה, אם שמעתי על הבעל שם טוב, ובאנו בדברים על הבעש"ט ועל נינו רבי נחמן, וביקש ממני שני משפטים, אחד המתמצת את תורת הבעש"ט לידי משפט אחד, והשני את תורת רבי נחמן. אחר כך נתגלגלנו עוד בדברים ודיברנו על ה'שפת אמת', והוא כל הזמן פלט: 'הו גור-א-רבי, הו גור א-א-רבי'. ואז, כמשיח לפי תומו שאל אם הייתי בקבר של בנו של השפת אמת, ה'אמרי אמת', הקבור בסמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים. "כן, כן, ממש מול השוק", אמר לי בעודי נאלם.
אחר שדיברנו על משפחתי שלי, שאלתי אותו אם בשל מוצאו הצרפתי הרבה אז לעסוק ביצירתו של רש"י. "הו רש"י, רש"י, א-ודאי, מטרואה", קפץ כנשוך. וסיפר כי כנער עסק רבות בפירושו של הפרשן הגדול מטרואה הן למקרא והן לתלמוד, "אבל כבר שבעים שנה לא עסקתי בדבריו", סיים. וחשבתי ששמעתי בקולו געגוע גדול, משפחתי.
ד': להתגבר על האגו
עכשיו, בשלב הזה, נכנס שליח עם גיליון עיתון מקופל תחת ידו והגיש לו את העיתון. זה היה עותק של הג'רוסלם פוסט, שאותו מקבל סוואמי ויג'יננדה בכל שבוע (באיחור של חודש) מהארץ. הוא ידע מי הוא ראש הממשלה בישראל, ודיבר על שרנסקי ועל אבו מאזן, ואפילו הציע הצעת ייעול, שאת מוסד הנשיאות תאייש מעתה אישה. "שאז לא יהיו שם בעיות כמו עכשיו. אולי ציפי לבני תהיה", אמר וצחק אל עצמו. והוסיף שמאוד אהב בשנות הארבעים את ההרואיקה של החלוצים, אבל היום יש בישראל שחיתות, וכל כך קשה לו לראות את זה, ולבש לרגע עצבות.
ובמעבר חד מהפוליטיקה הישראלית שאל אותי כיצד אני מבין את דברי המשנה במסכת חגיגה (ב, א): "אין דורשין במעשה בראשית בשניים ולא ב[מעשה] מרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו", והקשה, שאם הוא חכם ומבין מדעתו מדוע יש ללמד אותו, הרי הוא מבין הכל לבד ואין לו כלל צורך ללמוד; וענה, שאמת נכון שיכול הוא ללמוד לבד, אלא שאז יצטרךִ לעמול קשה להתגבר על האגו, שהתעצם וטפח לאחר שהצליח ללמוד לבד. לכן עדיף שילמד ממישהו.
שאלתי אותו איך הוא רואה את היחס שבין היהדות וההינדואיזם, שהרי שתיהן הדתות העתיקות ביותר בעולם. וחשב רגע, כמו מהרהר קלות, פוגש אותן מחדש, ואז השיב: כאשר מגיעים לפסגת ההר, מגלים שכל הדרכים מובילות למעלה, אל הא-להים. ואמר שכל הדרכים מובילות למעלה, ושאדם צריך להמשיך את דרכו באופן שבו נולד. ומיד, כמשיב על עצמו, אמר שהשואה טרפה את מקומות ההולדת ואנשים בחרו אז בעל כורחם במקום לידה חדש, והוא בחר בהודו. והוסיף שהעיקר הוא שאדם יעבוד עבודה מוסרית בכל יום, ושלא יניח לעצמו מזה. וכששאלתיו אם פעמים אינו מתחרט על החלטתו, אמר שעם כל הגעגוע הגלוי שבו, הוא שלם עם החלטתו לחיות כהינדי. אחר כך, כשדיברתי עם התלמיד-מטפל הנפאלי והצעתי-שאלתי שאחר מותו יביאוהו לקבורה, הוא אמר שהוא קדוש הינדי, וכמנהג המקום יניחוהו להיסחף בגנגס (ולא להישרף על המוקד), אבל כמסייג מעט את נחרצותו הוסיף בחיוך: "אבל דע לך כי הסוואמי מעולם הוא לא הסתיר בפנינו את יהדותו".
התעייף. ביקש לשוב למעלה ונפנה ללכת, ואז רכן אלי ביקש שאתפלל עליו בכותל: "אברהם יעקב בן איטה חנה". תשים קוויטל (-פתק). וחזר ואמר כמתחנן את שמו היהודי המלא.
ה': געגועים אל הנוסח הראשון
יום שישי. היום הוא חוגג חמישים ושש שנים למפגש שלו עם מָא. ביום הזה רבים מתלמידיו המסורים באים מכל רחבי העולם, לחגוג איתו את היום המשמעותי ביותר בעבורו. הוא התפלל באשראם שלו, נטול לחלוטין צלמים ואיידולים, תפילה קצרה, התיישב בחצר על כסא הפלסטיק הקבוע ומסביבו התיישבו על הרצפה כשבעים מתלמידיו. הרבה מהם הניחו עליו זרים והביאו לו בחיוך שקיות ממתקים, שוקולד ופירות, שמיד חילק אותם ודאג שכולם, מבלי לפסוח ולו על אחד, יקבלו מן התשורה. אני מביט במחזה הסוריאליסטי הזה ונסחף בדמיוני, רואה אותו עורך טיש למאות חסידים המצפים למוצא פיו על הטריבונות הרעועות בבית המדרש שלו בירושלים, מחלק להם שיריים, מברך ב'לחיים'. עכשיו אני שב למציאות: דוברי האנגלית שבין חסידיו שרים לו את לחנו של ר' שלמה קרליבך לתפילת שלוש הרגלים "והשב ישראל לנוויהם", וכשהוא שואל של מי הלחן, והם משיבים, הוא כמו ניעור לחיים ומספר לכולם באנגלית ובצרפתית (הוא דובר שבע שפות) על פיקחותו היהודית של קרליבך, וכי היה מאותם היהודים הבודדים שהבינו את זמנם.
שבת. שרנו איתו 'שלום עליכם', וביקש גם שנשיר 'אשת חיל', ופנה לתלמידים והסביר להם עד כמה ביהדות, שלא כמו בהינדואיזם, עומדים הנישואין בראש סדר החשיבות (הוא, אגב, מעולם לא נשא אישה). אחר כך ביקש שנשיר איתו את 'התקווה', ושר בנוסח הראשון של אימבר, וכשהגענו לסוף השיר, למילות הרעד "ארץ ציון ירושלים", מלאו עיניו דמעות גדולות, עבות, נוהר אל הנהר את געגועיו אל המקום שאף פעם לא היה בו. כנראה שגם כבר לא יהיה בו.
לפני סיום, אלה, לה קרא כל הזמן בהתרגשות גלויה 'א-אידיש מאמע', שאלה אותו מהי העצה שהוא מציע לישראל בימים הסבוכים הללו, והוא השיב במכתם של מורה הודי אחר, סוואמי שיבאננדה מרישיקש, שאמר: "היה טוב ועשה טוב", והוסיף כי בשביל לשלוט בארץ צריך להיות מחובר וקשור לתורה. "קשה היום לשמור תורה, אני יודע, אבל צריך שיותר אנשים בישראל יהיו בתורה". וחזר לחדרו, וטרם נפרדנו שב וביקש שאזכיר אותו בכותל ושאשים לו שם פתק וחזר על שמו המלא: אברהם יעקב בן איטה חנה.
אפילוג:
חזרנו לארץ. והארץ, כמו הארץ, עודנה תוהה ובוהה ומתחשכת עלינו לא מעט. ועדיין היא שלנו. ועדיין אנחנו באים בארץ ציון וירושלים ומהלכים בה ברחבה; ומהלכים בה לא כמשה שלא בא בה וקברו מהלך בכל הארצות, משאיר שם נפשות גדולות שאוהבות לה כמאהב נדיר אך אינן באות בה, אלא דווקא כאברהם וכיעקב שהלכו בהריה ובגאיותיה, שירדו ושבו ונטעו וחפרו ונעקרו וזרעו, ולעולם לא הסתפקו בגעגוע.
ושיעור על הנפש. ועל הגעגוע. ועל היהודי הפלא האור הזה. ועל ההר שבו הוא מהלך. ועל העיניים שלו שבאורן חיים.
מקור ראשון
הרצאות השבוע
הגעגוע של סוואמי ויג´יאננדה
הגורו בן ה-93 נולד כאברהם יעקב, יהודי חרדי באירופה שלפני המלחמה. פגישה מופלאה ומרגשת עם יהודי חכם שמקבץ סביבו אמונה ומדבר על יהדות והינדואיזם, מוסר ופוליטיקה, אמונה והתפתחות רוחנית
אלחנן ניר
על גדות הגנגס (ג')
הסיבה העיקרית, שבעטיה נסעתי הפעם להודו, לא הייתה הקומבמלה ואף לא הביקור בווראנאסי, שאותם תיארתי בהרחבה בפעמים הקודמות, אלא כדי לפגוש יהודי בן תשעים ושלוש, שהיה שם לאחד מגדולי הגורואים.
סיפור.
פרולוג כפול
פרולוג א':סיפור שראשיתו בעקבות הספר 'מהודו ועד כאן' (הוצ' ראובן מס), שראה אור, בעריכתי, לפני כשנה, ובו ניסיתי לפענח, יחד עם כותבים נוספים, הוגים, חוקרים ואנשי רוח, את הסוד שיש בהודו; כיצד הפכה בעשרים השנים האחרונות, בתהליך מתפתח, לתחנת ההתבגרות האולטימטיבית של הצעיר הישראלי; מה השפעתה על אלו שהיו בה, ועל אלו שלא היו בה. ואף לנסות ולבחון, האם יש נקודות ממשק בין היהדות וחדריה הפנימיים, להודו ולדתות המשמעותיות בה, ההינדואיזם והבודהיזם.
פרולוג ב': קבוצה של עשרים נשים מקיבוצי עמק הירדן יצאה, בתקופת החגים האחרונה, למסע בהודו, לבחינת המפגש האישי שלהן עם יהדותן. הספר שליווה אותן היה 'מהודו ועד כאן', כך שכל יום היתה מרכזת הקבוצה, הבימאית אֵלה אלתרמן, קוראת באוזניהן פסקה מפרק המבוא שכתבתי לספר. בלילה האחרון לטיולן, והם בעיר הארידוואר, המקום הקדוש ביותר להינדים, עם הפוג'ות (-טקסים דתיים) החזקות והחשובות ביותר על הגנגס, ניגש מורה הדרך המקומי אל אלה, ושאל כממתיק סוד אם ירצו לפגוש את הגורו שלו, שהוא "גורו יהודי". אלה לא האמינה, היה נדמה לה שהוא חומד לה לצון, אבל החליטה לקחת את ההימור. וכך, בעשר בלילה, עשרים נשים משער הגולן ומאשדות יעקב, מעין גב ומדגניה, מוצאות את עצמן בחצר אשראם גדול, באחד האזורים השקטים והגבוהים של העיר ההודית הרועשת הזו, שרות 'ירושלים של זהב' עם גורו הודי-יהודי בן תשעים ושלוש. אלה שוחחה איתו, וכשסיפרה לו עלי, מן המעט שידעה המצוין בספר, הוא ביקש לפגוש אותי. כאשר שבה לארץ אלה החלה לחפש אותי, האיש שמאחורי הספר, ולאחר שהתקשרה אלי, נפגשנו. היא ביקשה להפגיש אותי עם הגורו הזקן, ואף להסריט את המפגש בינינו. כעבור חודש כבר הייתי על המטוס בדרך אליו, טרם יודע, עדיין, את נס הפלא הרוחש ובא אלי.
א': מהמחתרת למהרישי
הרידוואר. לילה. מחר נפגוש אותו. הספירה האישית שלי אל עבר המפגש המקווה הנה ומגיעה אל קצה. אנחנו בחדר המלון העלוב שלשפתו זורם הגנגס. בחוץ, במתחם הרקיפורי המקודש, מסתובבים עדיין מאמינים מקומיים, נוגעים בידיהם בנהר, משתהים זמן מה אחר הפוג'ה הצפופה והרועשת, משיטים נר הדבוק לפרח להצלחה ופריון. המדריך, מגלה ה"גורו היהודי", בא והביא לנו את הספר 'חיים חדשים - חמישים מערביים מחפשים את עצמם בהודו הקדושה' (הוצ' הינדיקה), כדי שנקרא מעט על האיש שאנחנו הולכים לפגוש. במאמר עליו, הפותח את הספר, הוא מספר כי נולד בשנת 1914, למשפחה יהודית חרדית במֵץ שעל גבול גרמניה-צרפת, בשם אברהם יעקב ויינטרוב. אביו היה מלמד תינוקות וסבו היה רב העיר, ואצלו גדל מאז נפטר עליו האב בצעירותו. הוא היה ילד שחותר לאמת ללא הנח, למד תנ"ך ותלמוד ואף הספיק לטעום מעט חסידות וקבלה, וחונך להמשיך את השושלת המשפחתית הרבנית. בסוף שנות העשרה שלו הפך לאתאיסט, והחל לקרוא בכתבי ניטשה ולעסוק באופן אינטנסיבי במדיטציה. באותה עת גם למד רפואה, ובמלחמת העולם השנייה אף לחם כרופא במחתרת הצרפתית.
אחרי המלחמה נסע למרסיי והתכוון לעלות לישראל, אולם הפקידה שם סיפרה לו שהמצב בארץ קשה, והוסיפה כי מכיוון שכבר עבר מספיק מלחמות בחייו הקצרים, כדאי שישקול שנית את עלייתו. הוא התקשר לחבר, שהיה כאן בארץ במציאות הטרום מדינתית הסבוכה, והשתכנע שלא לעלות לישראל באותו שלב, אלא לעשות הפוגת-מלחמה במקום שקט ולעלות למדינת היהודים בשלב מאוחר ושקט יותר. בשנת 1950 הוא עלה על מעבורת מצרפת להודו, שהה על סיפונה חודשיים, ותכנן לפגוש את ראמנה מהרישי, מאנשי הרוח הבולטים של הודו החדשה, שהיה פופולארי למדי במערב. אולם להוותו, עד שהגיע אל מהרישי, מהרישי נפטר. אברהם יעקב לא אמר נואש, ופנה לחפש אחר אורובִינדוֹ גְהוש, איש רוח הודי אחר שחיבר את 'היוגה האינטגראלית', אלא ששחוק הגורל המשיך להתל בו כמו במתכוון, וגם הלה נפטר מספר ימים קודם שהגיע אליו. הצעיר היהודי מצרפת החליט כי מעתה יקדיש את חייו לחיפוש, ואז, במקדש של אורובינדו, נודע לו על אנאנדאמאי. גורו נשית זו, המכונה ומוכרת בשם "מָא", הפכה למורה הרוחנית שלו מאז עד היום.
מיד כשפגש במָא, חש אברהם יעקב כי היא המורה הרוחנית אשר חיפש ("היא שאלה אותי שאלות מדויקות לחיי ולשאיפותיי, והתמלאתי כלפיה בהערכה") וכי הוא רוצה לקשור את גורלו בגורלה. הוא לא עזב אותה מאותו היום עד יום מותה ב-1982, וגם לא עזב את הודו. הביקור בישראל נותר על הפרק, אבל הוא עדיין בדחייה. בתקופה הראשונה עדיין המשיך ללבוש בגדים מערביים, אך בשלב מאוחר יותר התחיל ללבוש לבן כדרך המקום, ולהתרשל בהופעתו ("כדי שנשים לא יימשכו אלי"), ואחר-כך החל ללבוש את גלימתה הכתומה של מָא - שאותה העניקה לו כאקט סימבולי רב משמעות להמשכיות שאותה מצאה בו. הוא הסתובב עם מא בכל רחבי הודו וגר לצידה שש עשרה שנים בהרי ההימלאיה, עד שקבעה את משכנה בהרידוואר, ומאז גם הוא שם.
היום הוא ראש המסדר על שם מא, וראש האשראם שבו היא קבורה. יומו מתחיל באחת עשרה בבוקר, בשלוש שעות מדיטציה. לאחר מכן הוא אוכל מעט לחם ויורד לשעתיים לחצר, לקבל את מאמיניו. אחר כך הוא מתפלל, עושה יוגה, עונה לטלפונים ולדואר אלקטרוני מכל רחבי העולם, והולך לישון רק קרוב לאור הבוקר. יש לו תלמידים מקומיים, ותלמידים מצרפת, מאנגליה ומבלגיה, וגם מדרום אפריקה.
ב': מערת המכפלה שלי
אלה רצתה שניסע אליו כמה שיותר מהר, פחדה מן הפחד הסמוי-גלוי כשמדובר במישהו שכבר חצה את התשעים. בדרכנו להודו התקשרנו מאיסטנבול להודיע על בואנו אליו, והתלמיד הנפאלי שמטפל בו אמר שהוא נפל ושבר את עצמות רגליו, וכעת הוא בבית חולים בדלהי. אולם החשש שמילא את הלב, שמא הגורל ששיחק בו עם מהרישי ועם אורובינדו משחק גם בנו, התפוגג כאשר התקרבנו לאזור הרידוואר, והתלמיד הנפאלי המלווה אותו כבר עשרות שנים בישר לנו בשיחת טלפון כי הגורו חזר לאשראם והוא חש בטוב. השמחה על רפואתו הבהירה לי פתע עד כמה כבר לפותים חיי בחיי האדם הזה שעוד טרם הכרתי וראיתי.
יום רביעי, לקראת ערב, ואנו באים בשער. שער מברזל לבן, פשוט.
הודי זקן מסמן לנו לחלוץ את הנעליים בכניסה. נקי כאן. יותר נכון: מוקפד. מוכוון. המדריך, אותו מדריך שלראשונה גילה את קיומו של הגורו היהודי לאלה, מכניס אותנו פנימה, אלה מחכה בחצר, שכן נשים אינן מורשות לעלות מעלה, ואני עולה איתו לקומה השלישית, לחדר הנזירי שבו חי אברהם יעקב כבר עשרות שנים. אני רואה זקן, שהולך בעזרת מקל ועיניו מאירות באור של תבונה עתיקה ונדירה. אני מתקרב אליו, והוא פולט בהתרגשות, ביידיש ובהגייה אשכנזית: "הו! אַ-ישיבא בוחֵער! א-ישיבא בוחער!", ובוחן אותי באיטיות, מלמעלה למטה ושוב מלמעלה למטה.
ירדנו מחדרו אל החצר, שהיתה מלאה בתלמידים שחיכו לו. הוא עצר מול מקום הקבורה של מא, הניח ידיו על הקיר, התפלל, ואמר לי: "זו מערת המכפלה שלי". הגענו לחצר. הוא התיישב בכיסא הפלסטיק המיועד לו, החווה בחיוך עדין ודק קידת שלום לכל העוברים הקדים לו עמוקות ביראה, וביקש מאלה וממני שנשיר לו את "ירושלים של זהב", ושרנו, ונהרה גדולה עלתה בפניו, וביקש ששוב נשיר והפעם אף הצטרף אלינו, האיש המוקף והבודד הזה, ושר עמנו מילה במילה ובהתרגשות גלויה על העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה. וביקש שאשיר לו "א-חסידיש סונג", ושרתי לו "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ו"כל העולם כולו גשר צר מאד והעיקר לא לפחד כלל", ועצר רגע כמשתהה ואמר, והוא כולו נוצץ, שבאמת העיקר הוא לא לפחד ושבעיניו שני השירים הללו הם בעצם כל היהדות כולה.
ג': מול שוק מחנה יהודה
אחר כך הבאנו לו ספר תהילים קטן כרוך בעור והתחיל לעלעל בו בהתרגשות עזה, כמו לוכד בזהירות את האותיות שהכיר כל כך מקרוב, ולצטט באיטיות, כמו אוחז אש בפיו: "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים"; "תהום אל תהום קורא לכל צינוריך, כל משבריך וגליך עלי עברו", ושוב חזר על "משבריך וגליך עלי עברו", מדגיש בהגייתו האשכנזית את ה"עלי" ומושך את הלמ"ד והעי"ן מעלה מעלה, מיתמר איתן באיטיות. ופתחתי לו בפרק קל"ז, ואמרנו "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון", והעיר שאת הפרק הזה לא אמר דוד שהרי לא היה כלל על נהרות בבל, וכיוון לדברי הגמרא (גיטין נז, ב) כי אכן שלא בדרך הטבע אמר זאת דוד. ואנחנו ארבעה מטרים מנהר הגנגס, מטעינים יחד במובן מחודש את 'נהרות בבל', את אותן בכיות, ואת זכר ציון. וביקש שאשיר לו שיר מתוך תהילים, שיר שהוא בעיני אחת מתמציות היהדות, ובחרתי לשיר לו את דברי דוד הידועים המתחתרים וזוחלים אל נקיקי הנפש: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורודפהו". וכשסיימתי נהרו פניו שוב, ופנה לתלמידיו ואמר להם, שהשיר-פסוק הזה הוא גם בעיניו אחד מפסגות התמצית האנושית בעיניו, וכי מי שהולך איתו בהכרח יגיע לקומה רוחנית גבוהה.
והמדריך שלקח אותנו אליו שאל אותו מהו הספר הקטן שבידיו, שהוא כל כך מתרגש ממנו, ואברהם יעקב, שכאן הוא נקרא סוואמי ויג'יאננדה (או בקיצור אצל תלמידיו: סוואמי-ג'י), השיב שזהו תהילים, וזה ספר התפילות העתיק של היהודים. והמדריך המשיך ושאל אם זה קדוש כמו האופנישדות, והסוואמי ענה לו: כן, כן, אותו דבר, והכניס את התהילים אל כיס גלימתו, הודף קלות ובחיוך את ניסיונות תלמידיו לקחת לו את הספר לחדרו, כפי שהם נוהגים תמיד במתנות אותן הוא מקבל.
ואמרתי איתו תפילת "מודה אני לפניך", וביקש שנאמר עוד תפילות ואמרנו יחד גם את תפילת הבוקר "א-לוהי נשמה", ומלמל את המילים יחד איתי, הוגה אותן באיטיות כמו מושך אותן מעליית גג גבוהה ומלאת געגוע, וציין שכבר שבעים שנה לא עשה כך. וסיפר לי על אביו, ועל סבו, ועל שושלת משפחתו המגעת עד דוד המלך, והתעניין במוצאה של משפחתי, וכשסיפרתי לו על מוצא משפחתי מחסידות בעלז, התלהב מכך מאוד וסיפר לחסידיו שישבו לידנו, מחכים לכל מילה אשר תצא מפיו, על חסידות ועל בעלז, ועל כך כי בעלז היא "משפחה מאד חשובה ונחשבת אצל היהודים". ושאל, ועיניו יורדות ערגה, אם שמעתי על הבעל שם טוב, ובאנו בדברים על הבעש"ט ועל נינו רבי נחמן, וביקש ממני שני משפטים, אחד המתמצת את תורת הבעש"ט לידי משפט אחד, והשני את תורת רבי נחמן. אחר כך נתגלגלנו עוד בדברים ודיברנו על ה'שפת אמת', והוא כל הזמן פלט: 'הו גור-א-רבי, הו גור א-א-רבי'. ואז, כמשיח לפי תומו שאל אם הייתי בקבר של בנו של השפת אמת, ה'אמרי אמת', הקבור בסמוך לשוק מחנה יהודה בירושלים. "כן, כן, ממש מול השוק", אמר לי בעודי נאלם.
אחר שדיברנו על משפחתי שלי, שאלתי אותו אם בשל מוצאו הצרפתי הרבה אז לעסוק ביצירתו של רש"י. "הו רש"י, רש"י, א-ודאי, מטרואה", קפץ כנשוך. וסיפר כי כנער עסק רבות בפירושו של הפרשן הגדול מטרואה הן למקרא והן לתלמוד, "אבל כבר שבעים שנה לא עסקתי בדבריו", סיים. וחשבתי ששמעתי בקולו געגוע גדול, משפחתי.
ד': להתגבר על האגו
עכשיו, בשלב הזה, נכנס שליח עם גיליון עיתון מקופל תחת ידו והגיש לו את העיתון. זה היה עותק של הג'רוסלם פוסט, שאותו מקבל סוואמי ויג'יננדה בכל שבוע (באיחור של חודש) מהארץ. הוא ידע מי הוא ראש הממשלה בישראל, ודיבר על שרנסקי ועל אבו מאזן, ואפילו הציע הצעת ייעול, שאת מוסד הנשיאות תאייש מעתה אישה. "שאז לא יהיו שם בעיות כמו עכשיו. אולי ציפי לבני תהיה", אמר וצחק אל עצמו. והוסיף שמאוד אהב בשנות הארבעים את ההרואיקה של החלוצים, אבל היום יש בישראל שחיתות, וכל כך קשה לו לראות את זה, ולבש לרגע עצבות.
ובמעבר חד מהפוליטיקה הישראלית שאל אותי כיצד אני מבין את דברי המשנה במסכת חגיגה (ב, א): "אין דורשין במעשה בראשית בשניים ולא ב[מעשה] מרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו", והקשה, שאם הוא חכם ומבין מדעתו מדוע יש ללמד אותו, הרי הוא מבין הכל לבד ואין לו כלל צורך ללמוד; וענה, שאמת נכון שיכול הוא ללמוד לבד, אלא שאז יצטרךִ לעמול קשה להתגבר על האגו, שהתעצם וטפח לאחר שהצליח ללמוד לבד. לכן עדיף שילמד ממישהו.
שאלתי אותו איך הוא רואה את היחס שבין היהדות וההינדואיזם, שהרי שתיהן הדתות העתיקות ביותר בעולם. וחשב רגע, כמו מהרהר קלות, פוגש אותן מחדש, ואז השיב: כאשר מגיעים לפסגת ההר, מגלים שכל הדרכים מובילות למעלה, אל הא-להים. ואמר שכל הדרכים מובילות למעלה, ושאדם צריך להמשיך את דרכו באופן שבו נולד. ומיד, כמשיב על עצמו, אמר שהשואה טרפה את מקומות ההולדת ואנשים בחרו אז בעל כורחם במקום לידה חדש, והוא בחר בהודו. והוסיף שהעיקר הוא שאדם יעבוד עבודה מוסרית בכל יום, ושלא יניח לעצמו מזה. וכששאלתיו אם פעמים אינו מתחרט על החלטתו, אמר שעם כל הגעגוע הגלוי שבו, הוא שלם עם החלטתו לחיות כהינדי. אחר כך, כשדיברתי עם התלמיד-מטפל הנפאלי והצעתי-שאלתי שאחר מותו יביאוהו לקבורה, הוא אמר שהוא קדוש הינדי, וכמנהג המקום יניחוהו להיסחף בגנגס (ולא להישרף על המוקד), אבל כמסייג מעט את נחרצותו הוסיף בחיוך: "אבל דע לך כי הסוואמי מעולם הוא לא הסתיר בפנינו את יהדותו".
התעייף. ביקש לשוב למעלה ונפנה ללכת, ואז רכן אלי ביקש שאתפלל עליו בכותל: "אברהם יעקב בן איטה חנה". תשים קוויטל (-פתק). וחזר ואמר כמתחנן את שמו היהודי המלא.
ה': געגועים אל הנוסח הראשון
יום שישי. היום הוא חוגג חמישים ושש שנים למפגש שלו עם מָא. ביום הזה רבים מתלמידיו המסורים באים מכל רחבי העולם, לחגוג איתו את היום המשמעותי ביותר בעבורו. הוא התפלל באשראם שלו, נטול לחלוטין צלמים ואיידולים, תפילה קצרה, התיישב בחצר על כסא הפלסטיק הקבוע ומסביבו התיישבו על הרצפה כשבעים מתלמידיו. הרבה מהם הניחו עליו זרים והביאו לו בחיוך שקיות ממתקים, שוקולד ופירות, שמיד חילק אותם ודאג שכולם, מבלי לפסוח ולו על אחד, יקבלו מן התשורה. אני מביט במחזה הסוריאליסטי הזה ונסחף בדמיוני, רואה אותו עורך טיש למאות חסידים המצפים למוצא פיו על הטריבונות הרעועות בבית המדרש שלו בירושלים, מחלק להם שיריים, מברך ב'לחיים'. עכשיו אני שב למציאות: דוברי האנגלית שבין חסידיו שרים לו את לחנו של ר' שלמה קרליבך לתפילת שלוש הרגלים "והשב ישראל לנוויהם", וכשהוא שואל של מי הלחן, והם משיבים, הוא כמו ניעור לחיים ומספר לכולם באנגלית ובצרפתית (הוא דובר שבע שפות) על פיקחותו היהודית של קרליבך, וכי היה מאותם היהודים הבודדים שהבינו את זמנם.
שבת. שרנו איתו 'שלום עליכם', וביקש גם שנשיר 'אשת חיל', ופנה לתלמידים והסביר להם עד כמה ביהדות, שלא כמו בהינדואיזם, עומדים הנישואין בראש סדר החשיבות (הוא, אגב, מעולם לא נשא אישה). אחר כך ביקש שנשיר איתו את 'התקווה', ושר בנוסח הראשון של אימבר, וכשהגענו לסוף השיר, למילות הרעד "ארץ ציון ירושלים", מלאו עיניו דמעות גדולות, עבות, נוהר אל הנהר את געגועיו אל המקום שאף פעם לא היה בו. כנראה שגם כבר לא יהיה בו.
לפני סיום, אלה, לה קרא כל הזמן בהתרגשות גלויה 'א-אידיש מאמע', שאלה אותו מהי העצה שהוא מציע לישראל בימים הסבוכים הללו, והוא השיב במכתם של מורה הודי אחר, סוואמי שיבאננדה מרישיקש, שאמר: "היה טוב ועשה טוב", והוסיף כי בשביל לשלוט בארץ צריך להיות מחובר וקשור לתורה. "קשה היום לשמור תורה, אני יודע, אבל צריך שיותר אנשים בישראל יהיו בתורה". וחזר לחדרו, וטרם נפרדנו שב וביקש שאזכיר אותו בכותל ושאשים לו שם פתק וחזר על שמו המלא: אברהם יעקב בן איטה חנה.
אפילוג:
חזרנו לארץ. והארץ, כמו הארץ, עודנה תוהה ובוהה ומתחשכת עלינו לא מעט. ועדיין היא שלנו. ועדיין אנחנו באים בארץ ציון וירושלים ומהלכים בה ברחבה; ומהלכים בה לא כמשה שלא בא בה וקברו מהלך בכל הארצות, משאיר שם נפשות גדולות שאוהבות לה כמאהב נדיר אך אינן באות בה, אלא דווקא כאברהם וכיעקב שהלכו בהריה ובגאיותיה, שירדו ושבו ונטעו וחפרו ונעקרו וזרעו, ולעולם לא הסתפקו בגעגוע.
ושיעור על הנפש. ועל הגעגוע. ועל היהודי הפלא האור הזה. ועל ההר שבו הוא מהלך. ועל העיניים שלו שבאורן חיים.
מקור ראשון