השבוע בדיוק לפני שמונים שנה נפל דבר ברוסיה הסובייטית. אלה היו השנים האפלות ביותר של המשטר הקומוניסטי. השלטון החדש, ששאף להשתלט על העולם כולו ולהביא לכל האנושות את 'בשורת' הקומוניזם, היה שיכור ניצחון. קלגסיו ניהלו מסע חסר-פשרות לחיסול 'אויבי המשטר', ובראשם יהודים שומרי תורה ומצוות.

מיליונים הושלכו לבתי-הכלא בלא דין ומשפט. מאות-אלפים שולחו לסיביר, הומתו או פשוט 'נעלמו'. לא היה לפני מי לערער או להתלונן. השלטון הכול-יכול עשה ככל העולה על רוחו ומי יאמר לו מה תעשה.

רק אדם אחד העז להתקומם נגד מזימות המשטר העריץ: רבי יוסף-יצחק שניאורסון, הרבי הקודם מליובאוויטש. הוא הקים רשת מחתרתית של חסידים נחושים ובעלי מסירות-נפש, שהתפזרו על-פני כל המדינה ושימרו את גחלת היהדות. הם פתחו בתי-כנסת, תלמודי-תורה, מקוואות-טהרה. במחתרת דאגו לשחיטה כשרה, לברית-מילה ולאספקת תשמישי-קדושה וספרות יהודית.

נסיגה אחר נסיגה

השלטון הקומוניסטי, ובמיוחד המחלקה היהודית שלו (ה'יבסקצייה' הידועה לשמצה), הבין את הסכנה. מאמץ מיוחד נעשה להדברת המחתרת החסידית. הפעילים נלכדו זה אחר זה, נאסרו, הוגלו והומתו. אבל במקומם כל פעיל שנתפס, תמיד בא אחר. נחשפה ישיבה בעיר אחת – למחרת היא צצה ונפתחה מחדש בעיר אחרת. החסידים לא ויתרו.

ואז קיבלו השלטונות את ההחלטה לחסל (רח"ל) את הראש, ובכך לשים קץ לפעילותה של המחתרת. באישון לילה, בט"ו בסיוון תרפ"ז (1927), פרצו שוטרי המשטרה החשאית לביתו של הרבי ולקחו אותו עמם. גזר-דינו כבר היה כתוב וחתום – "מוות בירייה".

מכאן ואילך התחוללה פרשה שקשה מאוד להסבירה בדרך הטבע. השלטון הקומוניסטי לא נרתע מפני איש. לחצים בין-לאומיים לא עשו עליו רושם. רבנים, ולהבדיל מנהיגי דת לא-יהודים, נאסרו וחוסלו בהמוניהם. אובייקטיבית לא היה המשטר אמור לחשוב פעמיים לפני ביצוע גזר-הדין.

אבל עובדה היא שגזר-הדין בוטל. בתחילה ניסו להטיל על הרבי עשר שנות גלות לאיים רחוקים. אחר-כך ביטלו גם עונש זה ושילחוהו לשלוש שנות גלות בעיר קוסטרומה. ביום ג' בתמוז תרפ"ז חלף מעל ראשו של גזר דיון המוות. בתחנת הרכבת בלנינגד, ממנה יצא הרבי לגלות בקוטרומה, התאסף קהל עצום, והרבי קרא לכולם להתחזק ביהדות על-אף הכול. לא חלפו עשרה ימים נוספים וביום י"ב בתמוז, הגיע הרבי למשרד הג-פ-או בקוסטרומה, להתייצבותו השבועית. הפקיד אמר לו בנימה ידידותית: "אתה פטור מכל התייצבות נוספת. הגיעה פקודה לתת לך שחרור מלא, ואני מאושר להיות הראשון לבשר לך על גאולתך". אולם יום זה היה יום חג בעיר, ולכן לא ניתנה לרבי תעודת שחרור עד למחרת, יום רביעי י"ג בתמוז. מאז נקבעו ימי י"ב-י"ג בתמוז לחג הגאולה בקרב החסידים. ויהיה הדבר לפלא בעיני העולם כולו.

היהדות עולה ופורחת

שנה לאחר מכן, כשיצא הרבי מרוסיה, שיגר איגרת מיוחדת ובה כתב: "לא אותי בלבד גאל הקב"ה בי"ב תמוז, כי-אם גם את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה". הרבי ראה בי"ב תמוז לא חג פרטי שלו ונס אישי שקרה לו, אלא אירוע בעל חשיבות רבה מאוד לכל יהודי ברחבי תבל. ואמנם, חג הגאולה האישי של הרבי הפך מיד לא רק לחגם של החסידים, אלא לכל היהדות הנאמנה וכלל ישראל.

היום, אחרי שמונים שנה, הדברים מתבהרים. אכן, בי"ב תמוז תרפ"ז ספג שלטון הרשע את המכה הראשונה, שנועדה להבהיר לו ולעולם כולו, שבמאבק בין הקומוניזם לבין היהדות – היהדות תנצח. במאבק בין הכפירה לבין האמונה – האמונה תנצח. במאבק בין הרשע והשחיתות לבין הצדק והיושר – ינצחו ערכי האמת, הצדק והיושר.

בימים ההם נראה היה שהדת היהודית שייכת לעבר. הקומוניזם נראה כעתיד מזהיר, שיסחוף במהרה את האנושות כולה. כיום, אחרי שמונים שנה, הקומוניזם מונח זה כבר בפח האשפה של ההיסטוריה, ואילו ברחבי ברית-המועצות לשעבר פורחת ועולה היהדות האמיתית, זו שבשמה נלחם הרבי, נאסר ושוחרר. שליחיו של הרבי פועלים כיום בגלוי בכל רחבי חבר המדינות, בתמיכה גלויה של השלטונות בכל מקום. המאמינים ניצחו ויד החסידים היתה על העליונה.

זה אפוא יום חגה של האמונה בה' ובתורתו, חגם של כל המאמינים בתורת ישראל ובמצוותיה. וכשם שעברנו את אימי הקומוניזם, כך בע"ה נעמוד נגד כל הקמים עלינו, עד הגאולה האמיתית והשלמה.