או לפחות להביא לדיון כאן בפורום את האדם שכתב זאת?
- הדבר הינו ידוע ומוכר. רב שמוביל בציבור מסויים לא יוצא כל שני וחמישי נגד דברים שצצים, חמורים ככל שיהיו, בבוטות. למה? כי הוא רב. וזה לא יצטלם טוב וכו'... אני לא ראיתי/שמעתי/קראתי שהרב מרדכי אליהו אמר 'הרב שלהומו אבינר אינו רב'. ולמען האמת, אני בטוח שגם לא אמר דבר בסגנון. ודעתי האישית, הוא ממש לא מחזיק ממנו רב. אם זה בדוגמא לכך שהיה כנס ונודע לרב שהוא שאבינר אמור להגיע, כנס גדול, אז הוא אמר שהוא 'חולה'. הנהג הפציר בא ואמר שיאסוף אותו, הרב אמר שיאמר לאנשים שהוא אינו חש בטוב. פורסם באמת בציבור שהרב לא הגיע בגלל שהוא לא הרגיש טוב. לעומת זאת, מי שיעיין היטב באתר של חב"ד, יש צילום מאותו ערב! של הרב מרדכי אליהו במשהו אחר ברחבת הכותל המערבי בריא כשור. ועוד משהו, אני יודע שהוא בוטה. אבל כיוון שאנשים כאן גורמים במודע או שלא, לאנשים מסויימים להיחשב כשקרנים ומפיצי דיבה ומבזי ת"ח בגלל שאלו האחרונים לא מפרטים כל הודעה לפרטיה וברור למה! אז אני אכתוב את זה. ואת זה שמעתי, ממישהו ששמע זאת אישית שסיפר לו שהיה ברכב. הרב אליהו נסע ברכב והגיעו לצומת. הרמזור התחלף לאדום. הרב אליהו אמר לנהג 'לפי הרב אבינר מותר לנסוע'. נכון. הוא כינה אותו רב. נכון. הוא לא זרק עליו רימון נפץ כמו שהוא עשה על הכנסת [במקום שהיתה קודם. בקינג ג'ורג' - המלך דוד...]. אבל מי שעיניו בראשו, ושכל בקדקדו - יבין היטב למה התכוון הרב.
ולסיכום ולעניין: שאלה מגוכחת שאלת. לא נראה לי שמישהו בכלל כתב כזה כדבר. כי ברור הדבר שבמילים כאלו הרב לא ישתמש, כי הוא מחוייב לציבור שאותו הוא מייצג. אני הייתי מספיק ברור? אני מקווה בכ"ז. השתדלתי.
- למה לא שלחת שאלה לרב מרדכי אליהו / שאלת אותו בשידורים שלו בערוצים כאלו ואחרים / שלחת מכתב לביתו? לדעתי זה המקום אם יש לך ספק, אחר שעניית בצורה עניינית לפחות בפסקי הרבנים שיוצאים נגדו. בלי להכנס לפרטים האישיים שבדבר. זה באמת לא נחוץ להרבה מהציבור. הנוער - בכלל.
- הוצאת שם רע? כבר עניתי להודיה. אם באמת מה שמעניין אותך ההלכה, אז כפי שכבר הוכח במקומות אחרים וג"כ בפורום, אפ' להוכיח לך את זה שוב. אין כאן שום יציאה על לאו 'איסור הוצאת שם רע', כי אכן יש שם רע לבנאדם. ואדרבא! לא רק שאין כאן גם לשוה"ר וביזוי ת"ח, אם יש ביזוי ת"ח, הוא על זה שסרח! ויש את ההלכות על כך שחובה לפרסם את פסקי הרבנים בעניין - שבהם הרבנים פונים לציבור! לא פחות מכך את מעשיו באופן כללי - ואת כל מעשיו! וגם כשמדובר ברב, ב"ה 'זיכנו' הבורא, וכבר הבאנו בהודעות הקודמות את המקורות לכך שחובה לפרסם את סריחותו.
- והדיון כאן ספציפית, גם לטעמי לא עושה יותר מידי טוב.
יש עניין בדיון. לא פחות מכך, יש עניין שהוא לא יידון כאן.
לאחר שנעשה המעשה, ויוצאים נגד אלו שיוצאים נגד אבינר, ולא בגלל שזה לא המקום, זה מילא - אני עוד מקבל, אלא בעיקר נגד פרסום הדברים עצמם, שממש צריכים להתבייש בזה אותם האנשים. כי הם מפריעים למי שכן עושה את החיוב הפרסום שבדבר והצלת נפשות רבות מעמ"י, מ'פוקדי נשואות' שכאלה, אני רואה לנכון להגיב.
רק אציין שוב כמה מקורות בעניין:
לא. בבקשה אל תעברו על זה ברפרוף. ואגב, ההודעה הזאת אפשר להעתיק אותה להרבה תגובות. כמעט כל התגובות כאן, אותו גיבוב שטויות. כאן לפחות היתה לענ"ד, איזה פסקה רצינית. - הקטע עם הרב שמואל.
ומפני שאת לא תכנסי לאתר, הנה משהו שהייתי מציע לך לעיין בו. אפי' ברפרוף. חשוב שתעיינו במקומות החשובים שבמסמך:
לכבוד...
שלום וכט"ס.
הנידון במכתב הוא כשרותו של הרב שלמה אבינר. אך לפני כן מוכרח אני להקדים הקדמה חשובה. לפחות לי היא חשובה, בגלל הקושי הנפשי הגדול שיש לי לכתוב בכלל מכתב כזה:
אני יכול להעיד (ואני מתפלל שתאמין לי בזה) שברוך ה’ כל האנשים העוסקים בעניין - כולל כולם - הם אנשים יראי שמים, עדינים, ישרים, צדיקים באמת. אף אחד מהם לא פועל מתוך מניע נקם כזה או אחר ולא בגלל רצון לפילוג ומחלוקות ח"ו. כל האנשים שעוסקים בזה היו רוצים הרבה-הרבה יותר לשבת וללמוד תורה בשקט ולעסוק רק בדברים טובים. כולם מואסים מאד בהתעסקות בלכלוך הזה, אבל כולם גם יודעים ש"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ושאם הקב"ה חשף דווקא אותנו לעובדות החמורות והמזעזעות על מעשיו והוראותיו של האיש, איננו רשאים לשתוק ולהניח לציבור להיכשל באיסורי כרתות נוראים יום יום, ולבסס את תורתו ודרכיו על רב שאינו הגון (בלשון המעטה). ראה באתר (אבינר.נט): "מקורות תורניים בנושא חובת הפירסום", ותראה מדוע לא יכולנו לברוח מזה גם אם רצינו, וזאת בנוסף לעידוד וההכוונה שקיבלנו ממורי ההוראה בדור זה.
אני אישית נכנסתי לעניין לאחר שנחשפתי אליו מכלי ראשון לפני כמה שנים. מכיוון שהחזקתי מאוד מאבינר באותו הזמן, לא יכולתי לקבל את הדברים, ומאידך לא יכולתי להמשיך כרגיל, כי אם זה נכון לא אוכל להמשיך ללמוד בספריו ולשמוע אותו. ביררתי קצת, אבל העדפתי להשאר בחוץ. נקודת המפנה אצלי היתה כשדברתי עם רב גדול, וסחתי לו את מה שאני יודע. הייתי בטוח שהוא "יזרוק אותי מכל המדרגות", אבל לתדהמתי הוא ניענע לי בראשו, ואמר שאכן כל מה שאני יודע נכון, והוא יודע זאת זמן רב, אבל ידיו כבולות והוא לא יכול לעשות דבר משום שיגידו שהוא מעליל על רקע פוליטי ואישי. הוא אמר לי שהוא חסר אונים. שאלתי אם יש צורך שאנשים אחרים יעסקו בכך ויחשפו את האמת, וענה שכן. אמר לי שעם כל הכאב הגדול, אין ברירה אחרת, כי מדובר בנזק גדול לציבור. מכאן ואילך התייחסותי היתה אחרת. עדיין נזקקתי לשמיעת עדויות רבות בשביל להאמין לדברים באופן מוחלט, אבל אפשר לומר שהחזקה של אבינר כאדם כשר כבר התערערה אצלי מאוד.
אני יכול להעיד שכל האנשים העוסקים בעניין ניסו ללמד זכות על אבינר עד כמה שרק יכלו, כולם משתדלים ככל יכולתם למצות רק את האמת, וכולם אינם סומכים על עצמם בלבד אלא מתייעצים לכל אורך הדרך עם תלמידי חכמים מהשורות הראשונות.
אני יודע ומבין היטב שקשה להאמין לכל העובדות המזעזעות שיש בחוברת (ויש יותר. לא כולן נכתבו). הרי אני אישית לא האמנתי גם אחרי בדיקות וחקירות רבות. הבעיה העיקרית פה היא שזה דבר כל כך מוזר, שיש אדם שמעביר המון שיעורים, מחזק אנשים, יוצא נגד טלויזיה, מחזק צניעות וכו’ וכו’, ומאחורי הקלעים הוא מחטיא אנשים במזיד, גונב, משקר, מדבר שיחות אירוטיות עם נשים וכו’. זה פשוט דבר לא נתפס. אבל עם כל הכאב והקושי - יש דברים מוזרים בעולם, ועם העובדות אי אפשר להתווכח. וכבר היו דברים כאלה בהיסטוריה שלנו. במקורות שלנו יש התייחסויות ל"תלמיד חכם שאינו הגון", וזו אמנם מציאות נדירה אבל קיימת. להלן נסכם בקצרה את העובדות, ונראה מדוע הגענו למסקנה הזו באופן חד משמעי.
ê
מבחינתנו, העובדה המרכזית בסוגיה זו היא פרשת התרת הנידות. העובדות בפרשה זו נבדקו היטב על ידינו וע"י תלמידי חכמים גדולים, והן אינן משתמעות לשתי פנים. ייתכן שבחלק מהפרשיות האחרות (לא בכולן) ניתן לפרש את העובדות (בדוחק כזה או אחר) באופן שאינו פוסל את אבינר לגמרי. אולם לנו הן עזרו "להפיל את האסימון". כאשר אדם רואה כתם שחור על דף לבן זה נראה לו מוזר, והוא עלול לחשוב שהוא פשוט לא רואה טוב (גם כאשר בפועל הוא כן רואה טוב). אבל כשהוא בודק ורואה שהדף מלא כתמים אפורים, הוא מבין שכנראה השחור הוא באמת שחור.
ברשותך, סקירה וסיכום קצר של הנתונים, ובו הסבר מדוע לא ניתן לדון לכף זכות, על אף רצוננו:
1. ישנן עדויות רבות, שאבינר התיר נידות שראו דם גמור, שאין ולא היתה מעולם שום מחלוקת שהוא אסור מדאורייתא באיסור כרת. העדויות הללו נחקרו בדקדקנות ע"י ועדה של שלושה מגדולי מורי ההוראה שבדור, שאף בדקו זאת בעצמם, והגיעו למסקנה שהרב אבינר מורה כנגד ההלכה ואין לסמוך עליו בעניינים אלו. הועדה הזמינה את הרב אבינר להופיע בפניה ולהסביר את מעשיו אך הוא סירב לבוא.
2. גם לפני וגם אחרי עבודת הועדה, היו נסיונות רבים לסיים את הפרשה מבלי להוציא אותה לציבור. אבינר סירב לכל הנסיונות הללו.
3. בבדיקה שערך הרב אלרן מכוכב השחר התברר שאבינר יודע היטב את ההלכה ואף לעתים מחמיר יותר מהמקובל.
4. כמו"כ נבדק ונמצא שאבינר אינו עיוור צבעים.
5. לא הרב אלרן, ולא אף אחד מהרבנים התומכים באבינר, הסכימו לראות או לשמוע את העדויות על הוראותיו של הרב אבינר למעשה. אף אחד מהם לא הסכים לדבר עם העדים, ולא עם מי מחברי הועדה!
6. הוועדה התכנסה שוב כשנה אחרי הפסק, יחד עם רבנים נוספים (כתשעה במספר), ודנו בהשלכות של הפסק ובמציאות העגומה, שאבינר לא שת לבו לפסק והציבור בבית אל ממשיך לשאול אותו מידי יום ביומו. לוועדה הגיעו עדויות על כך שבדקו אותו עוד כמה פעמים והוא ממשיך להתיר דמים גמורים עד עכשיו, מידי יום ביומו. הדברים שנאמרו שם הוקלטו וסוכמו בפרוטוקול. נאמרו שם דברים חמורים מאוד שאינם משתמעים לשני פנים. חלק מן הדברים נצטט כאן:
הרב אברהם יצחק כלאב (דיין בביה"ד של הרבנות הראשית וראש כולל דיינות בפסגות): אני הלכתי לרב שפירא ושאלתי למה חתם שרק על דברים אלו לא יכול להורות. זה איש רשע. איש רשע לא יכול להורות בשום דבר. וענה לי: בטח, זאת היא הכוונה. כך הוא אמר לי.
הרב דב ליאור: אנחנו קיבלנו מנדט מהרב אליהו שליט"א רק בדבר הזה. זה נכון שזה משליך על הכל. אני לא חולק על הדבר הזה. קשה היה לנו לכתוב שפוסלים לגמרי. יאמרו, מי הסמיך אותך? מי שמך לראש? גם במינימום שנכתב אנשים כופרים. אנחנו קיבלנו הודעות מה"חמ"ל" של בית אל שבכלל לא היתה וועדה, ואח"כ אמרו שהרב אליהו חזר, והרבנים חזרו. יש אנשים שמתקשרים ושואלים האם זה נכון שהיתה ועדה.
הרב איסר קלונסקי (רבה של גבעת מרדכי, מוציא ספרי הרצי"ה "אור לנתיבתי" ועוד, שליחו של הרב אליהו שליט"א בכל ענייני הנידה והוועדה): יש מכתב של הרב של קרית שמונה, רב כבר 30 שנה, עם תמיכה מוחלטת, עם טענות והחלטות. הוא כותב אין תקדים שרבנים יגידו על רב אחר שלא פוסק בסדר.
הרב ליאור: זה יפה מאוד להגיד דבר כזה... תיאורטית זה נכון...
הרב דב ליאור: זה לא דבר שיש בו דעות, דבר שיש בו ספק. דבר ברור לכל מי שיש לו עיניים לראות רואה שזה אדום. חוץ מזה היו גם כל מיני הוראות, זה מופיע בפרוטוקולים של הוועדה, נשים בהריון עם דימומים ואמר שזה שום דבר ומקובל בהריון. או הפרדת שיליה, שקיבלנו גם חוות דעת של הרב הלפרין שזה לא בסדר, וטיהר. בקיצור: לנו זה ברור שהדברים האלה הם הוראה נגד התורה.
אחד הרבנים: אולי הוא עיוור צבעים?
הרב ליאור: לא, לא, אני שאלתי את זה, ואמרו לי שלא.
הרב יעקב יוסף (בנו של הגרע"י שליט"א, רבה של גבעת משה וראש כולל): הראשון לציון בדק את זה. הרב אליהו לפני שנה ורבע כשהוא נכנס לתמונה, אבינר הגיע לראשל"צ. היה מונח לו על השולחן קטלוג של צבעים, והוא ענה: זה סגול, זה וורוד, זה כתום, זה אדום וכו’. הוא ידע בדיוק. כך שהוא לא עיוור צבעים. כך אמר לנו הראשון לציון, כך שהוא לא עיוור צבעים. אם כי כשהוא הלך להתגייס בצבא הוא אמר שהוא עיוור צבעים. בתיק הצבאי כתוב עיוור צבעים, אבל אצל הרב הראשון לציון מה שהיה לפני שנה ורבע, הוא ידע בדיוק. אז יש כאן את הבעיה הראשונה מה שהרב העיר, שזה לא שגגה, אלא...
הרב ליאור: יש חסידים עד היום שמתעלמים מכל ההחלטות של הוועדה. ואומרים שזה פגיעה בתלמיד חכם. ואומרים שגם נגד הרב קוק בשעתו יצאו בשצף קצף. זה נכון. אבל איפה שזה דבר לא נכון והולכים לעשות חיפוי, זה מיגרע גרע. אני גם הפנתי לכתחילה לרב עמאר ובפועל לא זז שום דבר.
הרב יוסף: אני דיברתי עם הרב הראשי האשכנזי והיה המום. אמרתי לו: אתם צריכים לדון, הרבנות הראשית. זאת אומרת, הרב מצגר יודע על הסיפור מכלי ראשון.
הרב ליאור: לי אין ספק שאם היתה רבנות ראשית כמו שצריך היא היתה מטפלת. לא אנחנו.
הרב יוסף: צריך להיות עצמאיים ולפעול איך שמסוגלים. לדבר בצורה נחרצת, בצורה תקיפה. אחרי הסיכום של הוועדה אמרתי לכל מי ששומע לי לא לשאול אותו בשום דין, בשום הלכה. אדם זה, כמו שכתוב ביו"ד הוא קל שבקלים וכו’. אני מסכים עם מהלך החשיבה הזו שלא ללמד על עצמו יצא, אלא, ללמד על הכלל כולו יצא. כך הוריתי וכך אמרתי.
הרב כלאב: אני מסכים עם מה ששומעים פה. צריך לפרסם את הדבר הזה ברבים וכל הרבנים יחתמו על זה, וצריך לכתוב שהבנאדם הזה לא יכול להורות בשום דבר ואסור לצרף אותו לשום דבר שברבנות. ומה שיותר רבנים שיחתמו.
הרב ליאור: אם היו פוסלים על המקום, זה היה דבר שאינו נשמע. הרי הוא היה רשכבה"ג ומורה הדור וכו’. זה לא היה מתקבל בכלל. אנחנו עשינו את המינימום.
הרב איסר: (מראה את מכתב הרבנים) בגלל זה זה פחות פעל. ולא בגלל שהאנשים האלה חשובים, אלא מהלך כל הדיונים היה התנגדות עזה בצורה לא סבירה ולא הגונה. היו תשובות ומעשים לא ענייניים, בסגנון לא ענייני. וזה היה השיא של הדברים. לא בסגנון ענייני של הרב ההוא טעה.
אחד הרבנים: פוסק מתפלל שלא יצא דבר תקלה מתחת ידו. כשאני ניגש לשמוע פסיקה שלו אני יודע מראש מה תהיה התשובה. בלי קשר לטהרת המשפחה, בכל התחומים. זה כשלעצמו בעיה. צבא שנוגע לכל התורה. ייעוץ זוגיות, יודע תמיד מה התשובה שלו. אם הייתי שם אותו רב צבאי ראשי הצבא היה... אני יודע שבמקום שגדולי תורה לא מתירים הפלות יודעים שיש אחד במדינת ישראל שיתיר ומראש הולכים אליו. זה לא שאלה מה המקרה שלפנינו, אלא כמעט ברור מה המסקנה. זה מדהים הגישה. בטהרת המשפחה ודאי דברים קשים. אבל מי שמתיימר להגיד שבכל דבר הוא יודע זה המסקנות.
אני חושב שהרבה אנשים לא יודעים ולא מכירים, גם הרבנים. לא את הפרשה ולא את האדם. גם אנשים שלמדו אצלו בישיבה, יכולים להגיד ’מורי ורבי’, אבל הם לא מכירים.
אחד הרבנים: אומרים שכמה אנשים שבאו לרב אליהו, הוא שילח אותם.
הרב איסר: נכון. הרב אליהו אמר חתמתי וזהו, כל דבר נוסף שילכו לבית דין רבני. הוא לא חזר בו, ודאי שלא. באים אליו יומם וליל, כל הזמן משלחות, אז הוא אומר: מה אתם רוצים ממני, תלכו לבית-דין.
אחד הרבנים: וגם חשוב לא לשתף פעולה בעלונים במות ציבוריות וכו’. וא"א לתת לגיטימיציה. נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים בסעודה אפילו, אא"כ יודעים מי יושב. כל שכן פה. זה לא יתכן שאם הבנאדם הזה חתום, זה נותן לגיטימציה...
אחד הרבנים: לגבי ספרים בבית המדרש, עד היום לא הוריתי להוציא...
הרב ליאור: ודאי שצריך להוציא אותם. זה מסר.
הרב יוסף: כשהוועדה דנה, באו לוועדה גם קטעים מהספרים שלו, גם מה שהוא כותב. היו ציטוטים, דברים נוראים.
אחד הרבנים: זה מעניין אותי לשמוע. יש לך דוגמאות?
אחד הרבנים: לפני שבועיים כתב באהבה ואמונה שחומרות זה יצה"ר. והיה עם מו"ר בצבא והגישו בשר כשר ובשר כשר למהדרין מן המהדרין. המקפידים ה"צדיקים" לקחו מהודר, ורבו לקח כשר. שאלתיו: רבי, אתה לא מחמיר? וענה: "אני מחמיר בכלל ישראל". בא אלי בשבת בחור קצין ושאל אותי: תגיד לי, כל מה שלא אכלתי בשר שלוש שנים זה היה סתם?
הרב יוסף: היה ספר עם דברים שבינו לבינה ניבול פה נורא. וקלטת שאי אפשר לשמוע. הרב ליאור כיבה את הקלטת אחרי 10 שניות. עד כדי כך. הרב מיד כיבה את זה.
הרב ליאור: עם פירוט איברים של נשים לפני חמישים נשים. אין הדעת סובלת.
אחד הרבנים: ב"מעייני הישועה" היה כתוב על סחר בנשים. כל אחת כמה היא עולה ומה עושים אתה. וכל זה נכנס לבית הכנסת על דפים ולילדים.
7. לאחר שישבה הועדה האחרונה, הועלו טענות מצד גיסו של אבינר לזכותו של הנ"ל, בפני הרב... הרב... נפגש עם אבינר כדי לוודא את הדברים ישירות, וגם הקליט את השיחה. בפגישה הראשונה שאל אותו הרב... שאלות רבות, האם יש לו שיטה מיוחדת בענייני טהרת המשפחה, כתמים, היפרדות שיליה, דימום שזורם לאט, זיהוי דם פצע ועוד (חלק מן העדויות). על כל אחד מן הנושאים הללו ענה אבינר שהוא מחמיר, ופירט את שיטתו. הרב... אמר לנו שהשיטות אותן הזכיר אבינר הן מן המחמירות ביותר בפוסקים. לבסוף שאל הרב... כיצד לאור דברים אלו הוא מסביר את העדויות שהובאו לפני בית הדין? ונענה כי נכתבו תשובות מפורטות לכל העדויות אחת לאחת. הרב... ביקש לשמוע את הדברים, ונענה שהמכתב המפורט יישלח לו בפקס. לאחר זמן מה נתקבל פקס, בו נאמר כי התשובות המפורטות בכתב הלכו לאיבוד. הרב... לחץ לקיים פגישה נוספת כדי להסביר את הדברים בע"פ.
בפגישה השניה התייחס אבינר לחלק מן העדויות, ונקט באוקימתות שונות שאינן מתקבלות על הדעת, וחלקן סותרות את העדות עצמה, כמו: "דימום איטי הזורם חלש שהתרתי, הכוונה לכתם" וכו'. על חלק מן העדויות לא השיב כלל.
על כל העדויות הקשורים למראות השיב שהם היו בצבע חום, או חום הנוטה לבורדו (מה שהוא עצמו אמר בפגישה הראשונה שהוא מטמא). לאחר מכן בירר הרב... את הדברים עם הרבנים (בתוכם הרב ליאור, הרב יעקב יוסף, הרב קלונסקי, הרב אליקים לבנון והרב שבתי סבתו) ועם העדים, וכולם אמרו בצורה ברורה שראו צבע אדום לחלוטין - דם גמור. כך גם ראו רבני הועדה.
8. מסקנה: אבינר מכשיל את הרבים במזיד.
9. על פי ההלכה, מי שאינו נאמן על איסורי כרתות אינו נאמן על שום דבר שחומרתו פחותה מכרת (כלומר, על כל דיני התורה פרט לאלו שעונשם מיתת בית דין שחמורה יותר מכרת).
10. לפיכך אבינר אינו נאמן כמעט בכל ענייני ההלכה.
11. כמו"כ ברור, כי מי שמכשיל את הרבים במזיד אינו ראוי לשמש בשום תפקיד של הדרכה וחינוך.
12. כ-20 רבנים, חלקם מגדולי הדור, כבר חתמו על הודעה לציבור המודיעה את המסקנה הזו. ההחתמה נמשכת בימים אלו. הפירסום מתעכב מהסיבות שפירטנו בתחילת המכתב. רבנים נוספים רבים אמרו כי הם יודעים את העובדות ומאשרים אותן, אך מסיבות שונות אינם מעוניינים לחתום כרגע. מבין החותמים גם רבנים שאין כל קשר בינם לבין המחלוקות בציבור הדתי-לאומי. צירפנו את הנוסח והחתימות בקובץ נפרד.
13. ממש כעת מתנהל דיון נגדו בבד"צ של העדה החרדית. הרב יעקב יוסף שכואב מאוד על הכריתות היומיומיות, תבע אותו שם בנימוק שיש להם הרבה ניסיון בטיפול ב"אלם בעירו" שאינו ציית דינא. הוא כתב להם מכתב חריף מאוד. הם חייבו את אבינר להתייצב בפניהם ולהפסיק בינתיים להורות. אבינר מתעלם מהחלטתם, אך שלח להם מכתב שהוא מוכן לדון רק בפני הרב עובדיה יוסף (כנראה כדי שיוכל לטעון אח"כ שהוא אביו של הרב יעקב ולכן הוא נגוע). כאמור, הם חייבו להתייצב ביום חמישי הקרוב ואם לא – ידונו שלא בפניו. נוסח התביעה והחלטת הבד"צ מצורפת בקובץ נפרד.
14. ישנם סיפורים רבים נוספים המעידים על כך שאבינר אינו ירא שמים. חלק מהסיפורים הללו כשלעצמם עשויים לקבל אי אלו לימודי זכות, אולם הם מצטרפים לעובדות דלעיל ועשויים להבהיר את התמיהה כיצד רב המוחזק כירא שמים יתיר איסורים במזיד.
15. הסיפורים באים על גבי הוועדה והפסק בענייני נידה וחוות הדעת הברורה שהוא מזיד. לכן מבחינת גדרי לשון הרע ההלכתיים, הוא כבר מוחזק כרשע ומצווה להאמין ואף לבזות אותו. כל מעשה שאפשר לדון אותו לצד זכות או לצד חוב מצווה לדון אותו לצד חוב, אף אם מאוד היינו רוצים לדונו לזכות (ובאמת מאוד רוצים אנחנו. הלא זה אסון נורא לבני הנוער ויש לזה השלכות מרחיקות לכת אשר אכ"מ). וכפי שכתב הח"ח (הל' לשה"ר, כלל ד'. צוטט בחוברת):
"וכל אלו הדינין שכתבנו הוא דווקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו. אבל אם בחנת את דרכו, כי אין פחד אלקים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו על מלכות שמים או שאינו נזהר מעברה אחת, אשר כל שער עמו יודעים שהיא עברה... עשה החוטא במזיד או שעבר במזיד כמה פעמים עברה אחת המפרסמת כל שהיא עברה - אם כן מוכח מניה שלא מחמת שגבר יצרו עליו עבר על דברי ה', כי אם בשרירות לבו הוא הולך, ואין פחד אלקים לנגד עיניו. לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו. ואם הוא יעשה מעשה או ידבר דבר, ויש לשפטו לצד הזכות ולצד החוב - צריך לשפטו לצד החוב, אחרי שנתחזק לרשע גמור בשאר ענייניו... ואשר לא שת לבו לדבר ה', מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו: מפרסמין את החנפים מפני חילול ה', וכל שכן אם הוכיח אותו בזה ולא חזר, דמותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים".
16. בנוסף (ולא בתור הוכחה עיקרית!), גם לגופו של עניין בעניין התנהגותו עם הנשים, לא נראה שניתן לדונו לכף זכות. כל ההתנהלות של אבינר בפרשה זו מסגירה את האמת: זיופים, סחבת, איומים, סתירות פנימיות, החתמה שקרית, טענת הבדיקה של הרבנים וסירובו לעמוד מאחריה אחר כך, הטענה השיקרית שהמתלוננות התנצלו, החלפת גירסאות בראיון שהעניק לקלמן ליבסקינד לעומת ראיון עם אילנה דיין ועוד.
17. וכך כתב התובע, בעלה של המתלוננת, על פרשה זו:
אדם שפרסם בקול ענות גבורה על כל במה אפשרית בדפי שבת ובעיתונות הדתית שהטענות נגדו הופרכו לחלוטין ע"י רבנים ואישי ציבור. כתשעים רבנים חתמו על מודעות שבהן נכתב בהדגשה רבה שהדברים נבדקו ע"י רבנים ואישי ציבור ואין בהן שמץ של אמת. עד היום המתלוננת לא יודעת אפילו מי הם אותם רבנים, אם כן כיצד הם "בדקו"?
אם הבדיקה היתה מטהרת את שמו הוא היה אמור להשתמש בה בבית הדין ומחוצה לו ובכך לשים סוף לפרשה.
צריך לזכור שלא מדובר פה בבעל דין רגיל אלא באדם שיש לו סמכות רוחנית ואחריות על כל מוצא פיו כמורה אל תלמידיו. ואם לא היה בית דין לא היתה לו אחריות מוסרית לומר מה היא אותה "בדיקת רבנים" חשודה שמשום מה רבנים אנונימיים "עומדים מאחריה".
ומה שהכי חמור, זה שהנה מצא לו הרש"א שיטה חדשה לטיהור שמו ללא משפט. הוא כותב דברי שקר על "בדיקת רבנים" שלא היתה ולא נבראה. יותר ממאה רבנים מצטרפים אליו וכבר אין לו צורך בטיהור שמו בבית דין. הוא טוהר ע"י הפצת שמועה שקרית. מה יכולה לעשות המתלוננת מול מהלך דורסני כזה?
רבנים רבים יודעים שאין כיסוי ל"בדיקת הרבנים". הרב שרלו פרסם בעיתון נקודה מאמר שלם על כך שרבנים לא נהגו כהלכה כאשר חתמו על פרסום על "בדיקת רבנים" כאשר הם אינם יודעים כלל אם הסיפור הזה הוא אמת או שקר (זה היה זמן קצר לאחר הפרסום במעריב), ולך תוכיח שהרש"א ועשרות חבריו פרסמו דברים שאין להם שחר. אפילו כאשר אתה רואה את התנהגותו המחשידה של הרש"א אתה מלמד עליו זכות. האם לכל אדם שהיה מספר שהוא זוכה על ידי רבנים אנונימיים היית מתיחס באותו אופן?
ê
ולסיום, ברשותך, עוד כמה הערות חשובות (למרות שהמכתב נעשה כך ארוך מאוד. אך אין ברירה):
א. חשוב לי מאוד לשוב ולהדגיש כי בסוגיה הזו אי אפשר להתחמק מבירור נוקב של האמת. אין זו אחת מן הסוגיות שבהן אפשר להביא את הדעות המנוגדות זו בצד זו, ולומר "אלו ואלו דברי אלוקים חיים". במקרה שלנו רק אפשרות אחת נכונה: או שהרב אבינר הוא רב לגיטימי, או שלא.
אם הוא רב לגיטימי, הרי שכל האנשים וכל הרבנים שפרסמו דברים בגנותו, הם (במקרה הטוב ביותר) טעו טעות איומה, ועליהם ליפול ולנשק את כפות רגליו של הרב אבינר ולהתחנן שיסלח להם על החטא הנורא שחטאו נגדו, ולא פחות מזה לבקש סליחה ומחילה משמים על שהרבו מחלוקת וביזוי תורה.
ואולם, אם הרב אבינר אינו רב לגיטימי, וכפי שטוענים נגדו הוא מורה בזדון להתיר איסורי תורה, הרי שהוא הרשע הגמור והנוכל, וכל החושפים את מעשיו הם צדיקים ומזכי הרבים, ומצילים את הציבור ממכשולות חמורים. וכל המגינים עליו הם המחזיקים ביד רשע ומשתתפים בהכשלת הציבור. במקרה הטוב ביותר הם טועים טעות איומה ועליהם לבקש סליחה ומחילה מצאן מרעיתם ומן השמים.
אין אפשרות שלישית!
ואמנם, היהודי הפשוט יכול לומר (ומומלץ שיאמר), שאמנם הבירור הזה חייב להיעשות אבל לא הוא זה שצריך לעשות אותו. ומבחינתו אולי זו האמת ואולי זו האמת, והוא לא נכנס לזה. ורק כשיתפרסמו דברים ברורים מטעם גדולי הדור הוא יקבע את עמדתו בעניין, ועד אז אין לו עמדה. [והאמת היא שמצד ההלכה, אפילו יהודי כזה חייב על כל פנים לחוש לדברים ("למיחש מיבעי") גם אם הוא לא יודע שום דבר ברור].
אבל אדם המחזיק באחריות ציבורית, אינו יכול ללכת בדרך הקלה הזו, והוא מוכרח לברר את האמת. שכן אם עורך עלון למשל מפרסם את פסקיו או את מאמריו של אבינר, הרי הוא בעצם מכריע בכך שאבינר הוא רב לגיטימי. ואם מצד האמת הדבר אינו נכון, הוא נמצא מכשיל את הרבים ומחזיק ידי עובר עבירה. על כן אין לו רשות להימנע מלהיכנס בעובי הקורה ולהכריע לכאן או לכאן.
ב. אני חוזר שוב על כך שאין כאן "מחלוקת הלכתית" בין תומכי אבינר למתנגדיו. בשום אופן לא. אלא יש מי שרוצה לבדוק ויש מי שלא. יש כלל במסכת ראש השנה: "אין אומרים למי שלא ראה את הלבנה לבוא ולהעיד, אלא למי שראה את הלבנה". תומכי אבינר לא הסכימו לשמוע או לראות את העדויות שהתבררו לפני בית הדין, וגם ה"בדיקה" שערכו הם היא חסרת ערך: הם בדקו אם אבינר יודע את ההלכה והתברר להם שהוא בהחלט יודע. אולם את הטענות שלפיהן הוא בפועל מורה אחרת, ומתיר איסורים במזיד ולא מתוך חוסר ידיעה, הם לא הסכימו כלל לבדוק והם אף מודים על כך בפה מלא (אם עדיין אינך משוכנע, קרא נא בסוף המכתב את הנספח "הידברות עם הצד השני". אם אין לך צורך – אל תקרא. בלי צורך, יש בזה משום לשון הרע).
ג. לגבי השאלה למה הרבנים לא פרסמו עד עכשיו, ענינו על חלק מהעניין בראש המכתב. נוסיף: 1. גם אני תמהתי ושאלתי אותם והם ענו לי. אף אחד לא טען שזה נבע מחוסר ברירות הדעת של חומרת הדברים. 2. הם ניסו לשמור על כבוד תורה עד כמה שיכלו. 3. הם יודעים שהציבור יעדיף ללכת אחריו ולכן "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע וכו'". 4. הם חושבים שאין טעם שהם ידברו עם "מעייני הישועה", "באהבה ובאמונה" או "עולם קטן", כי הם מחזיקים אותו לרב גדול יותר מכולם. 5. כיום זו כבר לא שאלה, משום שחלק גדול מהרבנים המודעים לנושא כן רוצים לפרסם, בצורה ברורה ונוקבת, והעיכוב הוא רק מסיבות טכניות.
אני מצרף שיכתוב הקלטה מתוך שיחה עם הרב... :
ש. אחד הדברים שהכי הציקו לי ומציקים לי עד היום - איך הרבנים ששמעו על זה לא עשו שום דבר, ורק אנחנו, אברכים, שיש לנו כתפיים כאלה קטנות מתעסקים בעניין. הרב יודע שהוא מתיר נידות במשך כמה שנים...
ת. כן, שלוש שנים.
ש. למה הרב ורבנים נוספים שידעו על העניין לא צעקו על זה, בשעה שמדובר באמת בכריתות יומיומיות?
ת. פשוט. כי השאלה היתה לא מה אם תצעק או לא תצעק. אז נניח תצעק, מה זה יתן. הרב הראשון מיקל והרב המחמיר כותב דברים נגד הרב השני בגלל שזה נוגד את דעתו. כל רב בעצם דואג לכבודו והוא חולק על הרבנים האחרים ומשמיץ אותם, ואז הרבנים האחרים משמיצים את הרב הראשון. מה התוצאה, לאן זה יוביל.
ש. אז הידיים של הרב כבולות בעצם.
ת. כל רב. כל רב, כאילו עמיתו למקצוע מכפיש אותו. זה כמו עו"ד שיאמר על העו"ד השני וישמיץ אותו. אבל לעומת זאת, הלקוחות, שהם אין להם תחרות, הם יכולים לבוא ולהגיד, ודווקא הם. רב מן השורה זה כמו בעל מקצוע שאומר על בעל מקצוע אחר, וזה נתפס שהוא מדבר לכבודו, ולכן הדברים לא היו נשמעים.
ש. למה הרבנים לא פנו בעצמם לרב אליהו?
ת. מאותה סיבה. פנו כבר לרב אליהו בעבר, היו כמה פרשיות שהתלוו אחד עם השני, ואל תשכח שלרב אבינר יש קבוצה גדולה של רבנים שתומכים בו "בליינד", בלי לשמוע ובלי לראות, ויצאה כבר זעקה גדולה מאד לצד השני. בנוסף - יש דברים שזה לוקח זמן. בפעם הראשונה, זה מאוד תמוה, ולאט-לאט דבר ועוד דבר, בסופו של דבר זה דבר מאוד משונה.
ש. כן, יש לרב איזה הסבר הגיוני לדבר הזה?
ת. לא. לא. אני לא מבין. אין לי שום קצה חוט להבין את הדברים האלה. כל תשובה פשוט לא תהיה תשובה. ממילא ככל שהתמיהה יותר גדולה - כך יותר קשה לפעול, בגלל שכל אחד מרים גבה... לכן פה זה מהלך שלוקח זמן. זה הצטברות של עדויות, זה הצטברות של פניות, של דברים לא מובנים. הסה"כ הזה יוצר עננה כבידה. אתה לא יכול ליצור את העננה הזו ברגע הראשון. ובכל זאת זה לא פשוט. עכשיו יצא מכתב תגובה של הרב טאו והרב שטרנברג. זה התקדמות. בפרשיה הקודמת הוא נתמך ע"י עשרות רבנים. זה לוקח זמן עד שהדברים מתבררים. הרבנים לאט לאט מבינים.
ש. השמות שחתומים על הפסק בוודאי מדברים בעד עצמם.
ת. כן, כן, זה ברור, הם גם גבו עדויות מכולם. הם לא סתם ישבו וחלמו חלומות. הם בדקו את הדברים בדיקה אישית.
אסיים בתקווה שתחשוב שוב על הדברים, ושה' ישלח לך את האומץ לעמוד מול האמת, למען נדע שעשינו כל שביכולתנו כדי להועיל לציבור הדתי, ולא תיתלה על גבינו ח"ו הטומאה וקבלת תורה מרב שאינו הגון. שהרי כבר אמרו חז"ל שפרנסי הדור נתפסים בעוון הדור, ותרצו או לא תרצו – יש לכם גם כן מעין מעמד כזה.
החותם בצער רב ובכאב גדול,
וגם באהבה רבה,
(אחד מהאברכים המתעסקים בעניין)
===========================
===========================
===========================
והנה ההלכות הנוגעות בדבר:
חובת הפרסום: תווית שהנך רואה שלא ברורה לך, אם לדוגמא אם זה יכשיל אחרים וכו'... - לעיין במה ששייך:
החובה לפרסם
1. חפץ חיים הל' לשה"ר, כלל ד':
"אבל אם יראה להן שהחוטא ידע את עצם אסורו וגם במתכוון עשה את החטא... שנתפשט ידיעת איסורן בישראל, תלוי בזה... וכל שכן אם הוא איש ת"ח וירא חטא אך עתה גבר יצרו עליו...בודאי עשה תשובה.
וכל אלו הדינין שכתבנו הוא דווקא באיש אשר מנהגו ודרכו להתחרט על חטאיו. אבל אם בחנת את דרכו, כי אין פחד אלקים לנגד עיניו ותמיד יתיצב על דרך לא טוב, כמו הפורק מעליו על מלכות שמים או שאינו נזהר מעברה אחת, אשר כל שער עמו יודעים שהיא עברה... עשה החוטא במזיד או שעבר במזיד כמה פעמים עברה אחת המפרסמת לכל שהיא עברה - אם כן מוכח מניה שלא מחמת שגבר יצרו עליו עבר על דברי ה', כי אם בשרירות לבו הוא הולך, ואין פחד אלקים לנגד עיניו. לכן מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו. ואם הוא יעשה מעשה או ידבר דבר, ויש לשפטו לצד הזכות ולצד החוב - צריך לשפטו לצד החוב, אחרי שנתחזק לרשע גמור בשאר ענייניו... ואשר לא שת לבו לדבר ה', מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו: מפרסמין את החנפים מפני חילול ה', וכל שכן אם הוכיח אותו בזה ולא חזר, דמותר לפרסמו ולגלות על חטאיו בשער בת רבים".
תנאים (בבאר מים חיים, שם):
יראה אותן בעצמו (לפי הח"ח גם דברים הניכרים, ולפי ראשונים ואחרונים אחרים - גם נאמן כבי תרי ומסיח לפי תומו).
שיכווין לתועלת - כדי להשניאו שיתרחקו ממנו ולא ילמדו ממעשיו.
שיספר בפרסום ולא בסתר, אא"כ מפחד ממנו או מחשש מחלוקת.
"אם רואה אדם באחד מדה מגונה, כגון גאווה וכו' נכון לו לספר דבר זה... שלא יתחברו עמו, כדי שלא ילמדו ממעשיו... אם כוונתו לשמור את חברו שלא ילמוד ממעשיו - פשוט דמותר ומצווה נמי איכא".
2. פתחי תשובה - אורח חיים סי' קנו
"כל ספרי המוסר מרעישים עולם על עוון לשון הרע, ואני מרעיש עולם להפך, עוון גדול מזה וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום שנצרך להציל עשוק מיד עושקו".
3. רבנו יונה - שערי תשובה, שער שלישי, רכא
"ודע כי בדברים שבין אדם לחברו, כמו גזל ועשק ונזק וצער ובשת ואונאת דברים, יכול לספר הדברים לבני אדם, גם היחיד אשר יראה יגיד, כדי לעזר לאשר אשם לו לקנא לאמת. והנה אמרה התורה שיעיד עד אחד בבית דין על תביעת ממון לחייב את הנתבע שבועה, אמנם יש עליו להוכיח את האיש תחילה".
4. רבנו יונה - שם, קפז-קפח
"...והנה זה ביד החנף האוויל עוון פלילי, כי לא יקנא לאמת, אבל יעזר אחרי השקר, ויאמר לרע טוב וישם חשך לאור, גם נתן מכשול לפני החוטא... ונאמר (משלי יז, טו): 'מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם'... וחייב האדם למסר עצמו לסכנה ואל ישיא את נפשו עוון אשמה כזאת... אף כי היושב על המשפט אין לו לפחד מאנוש ימות, שנאמר (דברים א, יז): 'לא תגורו מפני איש'".
5. מתוך הקדמה לספר השל"ה הקדוש
"תוכחה היא מצות עשה, והיא מצוה רבה במאוד. ובמסכת שבת רק כל כתבי אמר רב עמרם וכו' לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר: היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע. ובפרק במה בהמה: כל שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם נתפס על כל העולם... בתנחומא פרשת כי תשא... אמרה מידת הדין: רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו כו' עד אעפ"כ היה להם להתבזות על קידוש שמך ולקבל על עצמן הכאות מישראל כשם שהיו הנביאים סובלים, שהרי ירמיה וישעיה כמה צרות סבלו מישראל, כדכתיב גוי נתתי למכים. מיד חזר הקב"ה ואמר למלאכי חבלה זקן ובחור טף ונשים.
ויהיה מוכיח כעמוד ברזל לא ישא אף פני הגדול. ופרק חלק: ירבעם זכה למלוכה על שהוכיח את שלמה. ובפרק בתרא דכתובות: האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו... נלמד מזה גם כן לעמוד ולהזהיר על להבא להודיע הדרך הטוב והישר".
6. רמב"ם, הל' דעות פ"ו ה"ח:
"המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא... במה דברים אמורים? בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר – מכלימים אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזים ומקללים אותו עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים בישראל".
7. רמב"ם, הל' תלמוד תורה, פ"ו הי"ד:
"מי שנדוהו על שאר דברים שחייבים עליהם נידוי, אפילו נידהו קטן שבישראל – חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו.
על עשרים וארבע דברים מנדין את האדם...
ד. מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא.
ה. המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים, ואין צריך לומר בדברי תורה...
יד. המביא את הרבים לידי חילול השם...
יז. המכשיל את העיוור (וכן המכשיל את חברו ומביאו לידי עבירה. ראב"ד).
יח. המעכב את הרבים מלעשות מצווה...
כג. חכם ששמועתו רעה".
8. זוהר הקדוש שמות ג ע"ב
"ראשי העם נתפסים בכל דור ודור בעוון זה (של פגם נידה ופגם הברית), אם יודעים ולא מקנאים עליו, לפי שעוון זה מוטל עליהם לקנאות אותו לקב"ה בשביל הברית".
9. הנחתום מעיד על עיסתו
בחוברת אשר פורסמה באתר עד כה, נשמטו הדפים האחרונים, בהם מופיעים ציטוטים מתוך ספרו של אבינר "בין אור לחושך". הוספנו כאן את הדפים הללו. ניתן לראות שם שאבינר עצמו כותב בצורה ברורה ביותר, שיש חובה עלינו לפרסם את הדברים הנוראים שנודעו לנו בבירור.
מתוך הספר "בין אור לחושך" - בין חכמים אמיתיים לאדמו"רים מזוייפים / שלמה אבינר:
התייחסות לנזק שייגרם לציבור בגלל הפרסום:
איגרת ג: "ומה שכבודו טוען שלהרבה אנשים התאפשר עתה ללמוד תורה בזכות כל הכוללים שנפתחו והמלגה הגבוהה שמקבלים, מלבד הרבה אנשים התלויים בו נפשית, שבנפול משענתם גם הם יפלו ומי לוקח אחריות על כל זה - הלא כבודו יודע שכך טענו רבנים נגד הגאון הקדוש רבי יעקב ששפורטש, הלוחם הגדול נגד שבתאי צבי שר"י... אבל המהרי"ש החזיק במעוזו והזהיר... לכן יפה שעה אחת קודם".".
"באשר לנפילה שתיגרם לכל מאמיניו וחסידיו, כאשר תצא האמת לאור, באמת רחמנות גדולה עליהם. ועל כגון זה כתב מרן הרב קוק... 'דלדול זה וירידה זו, עליה והתעודדות הם באמת, שאחרי הרקבון של היסודות הרעים הללו, יחל מיד לצמוח אור הזוהר והקודש על יסודות בריאים של דעה, חכמה, גבורה, תפארת, נצח והוד' (אורות התחיה נב)
איגרת ב: "באשר לטענה למה להשתמש כלפיו בלשון חריפה, האם לא היה מוטב לדבר בעדינות - זאת כבר הסביר רבי זרחיה הלוי בעל המאור בתחילת מסכת פסחים, שכאשר עוסקים בעניין תאורטי, אפשר לדבר בלשון רכה, אך כאשר הדבר נוגע למעשה ויש להציל אנשים מטעות חמורה, חייבים לומר את הדברים כהווייתם".
התייחסות לכך שיש לו זכויות רבות:
איגרת א: "ומה שהחזיר בתשובה כמה אנשים, אין בכך להצדיק את התמיכה בו, כדברי בעל "מאור ושמש" בכגון זה, כיוון שזה בנוי על שקר (דברים יג ב), וכדברי רבי יעקב ששפורטש שאין לתמוך במשיח השקר שבתאי צבי, על אף שהחזיר בתשובה עשרות אלפים, כי לבסוף הכל יפול. לכן יש להתרחק ממנו, שהוא אדם של דופי, וכן להתרחק ממפיצי דברו, וכולם עתידים ליתן את הדין".: 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא משיח אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו כמה מבלבלים לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".
"סיום (חובר בשעתו נגד שבתאי צבי שר"י)
איגרת ב: "אלא לגבי הטענה שהוא עושה דברים טובים, מדבר על גאולה, אהבת ישראל באומה כולה, מחזיר רבים בתשובה ומשקם משפחות רבות, אמרתי שאין זה מצדיק להכשיר אותו, שהרי גם לשבתאי צבי שר"י היו מעלות רבות והוא החזיר רבים בתשובה, ואין זה מכשיר אותו".
"בא ליטמא פותחין לו, בא ליטהר מסייעים אותו. ה' נותן הצלחה גם למי שהולך בדרך רעה, וזה ניסיון".
התייחסות לכך שבין כה הדברים לא יישמעו:
איגרת טז: "מה שהנך טוען שאני עושה טעות יסודית וכל מאבקי לשווא כיוון שהרבה כסף מעורב שם, בגובה של מליונים, וכן המערכות משומנות היטב ומה אוכל לעשות לבדי נגדם. אין זה טיעון כלל, לא שכלי, לא הלכתי ולא מוסרי... אך כאן מדובר במאבק רוחני שבו לא הכוח מנצח אל האמת... ודאי למדת דברי מרן הרב קוק: 'במלחמת תיאוריות, עיקר כוח האויב הוא כמובן הכוח הרוחני המוסרי, הרעיוני, הפנימי, וההלך הנפשי...
ובעיקר אני העני איני לבדי. הרבה תלמידי חכמים גדולים שללו בכל תוקף... והם פרסמו דבריהם במכתב ברור נגד השמש. הלא המה הרבנים הגאונים... במשך הזמן מצטרפים עוד רבנים... אמנם אנשי הכת קיבלו פקודה ממנהיגיהם האוסרת עליהם לקרוא את דברי הרבנים השוללים, אך אותם אמרגנים לא יוכלו עדי עד לחסום עיניהם של חסידיהם שהינם אנשים טובים, תמימים ויראי שמים, שבוודאי אין זו דרכם לזלזל בדברי חכמי הדור".
איגרת כה: "שיטה זו של הפחדה היא תחבולה ישנה. גם שבתאי צבי שר"י וחבר מרעיו איימו... אך באמת אין מה לפחד, שומר מצווה לא ידע דבר רע, רק מריבונו של עולם יש לירא. אם חברך נבוך, ינהג כמו יהודי כל הדורות, יישען על חכמי התורה האמיתיים, והם יהיו לו לעיניים".
התייחסות לכך שצריך בית דין ואם לא הרי זה לשון הרע:
איגרת ג: "...נזקקים לבית דין - כאשר אדם תובע את חברו על ממונות וכדומה. כאן מדובר במצוות תוכחה להרחיק מדרך רעה, וכל מי שיכול למחות, חייב למחות. אגב, גם אליבא דכבודו, איפה שמענו שתועיל הכחשת בעל דין נגד שני עדים נאמנים, וקל וחומר נגד עשרות ומאות?"
איגרת יב: "הנה נפסק בחפץ חיים, שהתורה לא אסרה לשון הרע, אלא כאשר הכוונה היא לבזות אדם ולשמוח בקלונו, אבל אם הכוונה היא לשמור את חברו שלא ילמד ממעשיו, הדבר מותר ומצווה (הל' לשה"ר ד י)... שהרי כתוב בתורה: 'לא תעמוד על דם רעך', שיש להציל את חברו, ולאו דווקא מסכנת נפשות, אלא מכל נזק (הל' רכילות פ"ט במ"ח א).
"מה שהנך מחדש שצריך בית דין - לא ראיתי דין כזה. כדי להוכיח חברו להצילו מדרך רעה, לא מצינו שצריך בית דין. ודאי שלבית דין יש יותר כוח, אך גם אדם פרטי מצווה להוכיח את חברו כדי להצילו... אלא בוודאי יש לוודא שהכל אמת. בנדון שלנו הרבה אנשים נאמנים דיווחו על תופעות קשות, ביניהם תלמידי חכמים שלעולם לא ישקרו, וכן מאנשי הכת עצמם, שאינם חשודים לסלף לרעה... ודאי מצווה רבה להוכיחם ולהצילם ממצודה רעה זו, ושב ורפא להם"...
איגרת כה: "מעשה בחפץ חיים שדיבר בתקיפות נגד המשכילים. מישהו אמר לו: רבי! לשון הרע!! כמובן, הח"ח ידע היטב הלכות לשון הרע ונזהר הוא באופן מופלא. אך הוא עצמו פסק שאם אדם רוצה לעשות שותפות עם מישהו שיסב לו נזק, יש להודיע לו (הל' לשה"ר ד יא). וכן אדם ההולך בדרך לא טובה ועלול למשוך אחריו אנשים נוספים, יש להזהיר מפניו, כדי שיתרחקו ממנו (שם י ד). נביאי ישראל גינו בכל תוקף מי שצריך גינוי (רמב"ם הלכות דעות ו ח), וכן נהגו חכמנו (יומא לז א). קל וחומר ביחס למי שאין תוכו כברו... שיש לגלות את הדבר כדי שייזהרו מהם. כבר אמרו חז"ל שמפרסמים את החנפים (יומא פו ב. עיין הל' לשה"ר ז ד).
בכל ההלכות האלה יש פרטי דינים שמבוארים בספר חפץ חיים. ויסוד הכל הוא שאין זה מתוך שנאה, ח"ו, אלא כדי להציל. לא תעמוד על דם רעך.
ועל זה לא צריך בית דין, לא שמענו שכדי להוכיח צריך בית דין, שכדי להציל מנזק צריך בית דין, שכדי להזהיר צריך בית דין. כמובן, יהיה טוב מאוד, אם בית דין יזמינו את ראשי הכת להופיע בפניהם כדי להסביר את מעשיהם".
איגרת כט: עיין עמ' 123-126 בפירוט גדול יותר.
התייחסות לכך שהמספרים על הדברים הם מעטים יחסית:
איגרת א: "כמו כן יש ומושמעים איומים... הן איומים מרומזים ששלומם ייפגע. לכן אנשים שנפגעו על ידו ועמדו על דעתם, מפחדים לעת עתה ברובם לדבר על כך".
איגרת ב: (לגבי גדולי ישראל) "...שתיקתם אין פירושה הודאה, אלא טעמם עמם, בחכמתם המרובה".
גדרי קבלת לשון הרע
באחת מהתגובות באתר נכתב לנו: "על לשון הרע שמעתם???"
ובכן, שמענו.
את ההיתר לפרסם קבלנו מתלמידי חכמים גדולים מאוד. בנוסף, לרוצה להתחקות אחר הסוגיה ההלכתית - מצורף בזה מאמר ארוך. חשוב לנו מאוד לצרף את המאמר על מנת שלא תפגע, ח"ו, הזהירות בהקפדה על הלכות לשון הרע. יש לבחון היטב את צדדי ההיתר, ולא להפוך סיפורי דברים ל"הותרה".
סיכום הלכות קבלת לשון הרע
· אע"פ שאסור לקבל לשון הרע, חובה לחשוש לה, והיינו שיש להסתפק שמא הדברים נכונים, ולהשמר מכל נזק העלול להגרם לו או לאחרים. וכל האיסור הוא לקבל את הדברים בצורה ודאית ולפעול ולעשות מעשים ע"פ הדברים ששמע.
· אם שמע לשון הרע ממי שנאמן עליו כשני עדים, רשאי להאמין ולקבל את דבריו. ואף שלמספר מותר לספר רק כשמתכוון לשם שמים, למקבל מותר להאמין גם אם המספר לא התכוון לשם שמים.
· גדר "נאמן כבי תרי" האמור בלשון הרע, קל מ"נאמן כבי תרי" האמור בדיני ממונות ועריות, ועניינו שהוא יהיה רגיל בו ויודע שאינו משקר, אך אין צורך שיחיה עמו שנים ארוכות ויראה שלא שיקר מעולם.
· אם האדם שמספר לו נאמן עליו שאינו משקר, אך אין הוא סומך על דעתו בכל דבר וענין, ואין הוא סומך על שיקול דעתו ועל יכולתו לבחון דברים לאמיתתם, אין לקבל ממנו לשון הרע שהוא (המספר) שמע מאדם שנאמן עליו כבי תרי. אך אם המספר נאמן עליו לגמרי, והוא סומך על דעתו שאינו מוציא מפיו דבר שיש בו ספק, מותר להאמין לו ולקבל ממנו גם אם שמע מאחר.
· אם שמע ממי שנאמן עליו כבי תרי, מותר לו לספר לאחרים אפילו בתורת ודאי, ובלבד שהדבר יהיה לתועלת.
· נראה שגם אם המסופר מכחיש את דברי הנאמן כבי תרי, עדיין מותר להאמין ולקבל את דברי הנאמן.
· אם המספר הסיח לפי תומו, מותר לקבל את הלשון הרע, אך יש לדקדק בדבר היטב, ולבחון אם באמת הדברים נאמרו לפי תומם.
· לכאורה נראה שאין לקבל לשון הרע גם אם רואה דברים הניכרים, שמחזקים את אמיתות הדברים. וצ"ע למעשה.
אבל לא נורא.. כבר יש חדשות...
