עם ישראל יצא ממצרים. פשוט, יצא. אחרי דרך ארוכה במדבר, הגיעו לארץ ישראל.
אבל מה כתוב בפסוק? אלה מסעי בנ"י אשר יצאו ממצרים. רגע רגע, לצאת ממצרים זה הרי היה רק מסע אחד, כל השאר היו רק בדרך. למה מסעי בנ"י אשר יצאו ממצרים? כל המסעות יצאו ממצרים? הרי אחרי המסע הראשון הם כבר היו מחוץ לגבולות מצרים, הם כבר לא היו עבדים, הם כבר היו חופשיים!! וכן בנוגע לארץ ישראל, הרי הם נכנסו לארץ רק במסע אחד, במסע האחרון!
ישנו על זה הביאור הידוע בחסידות, שבכל מסע הם יצאו מהדרגה שהיו בה, שהיא נחשבת ל"מצרים" - מיצר וגבול - לגבי הדרגה שמעליה, והגיעו ל"מרחב", לדרגה הבאה. וכשהגיעו אל ה"תחנה" (דרגה) הבאה, הם במרחב לגבי הקודמת, הם יצאו מהמצרים ההוא, אבל הם עדיין במיצר לגבי הדרגה הבאה. ולכן יש עוד מסע ועוד מסע, וכולם הם יציאת מצרים. כל אחד באופן יחסי.
וכל זה הוא בעבודת האדם, שעליו לדעת, שכאשר יצא מ"מצרים", הוא יצא מההגבלות האישיות שהיו לו, והגיע לדרגה גבוהה יותר, אומרים לו: אמנם יצאת ממצרים, אבל רק באופן יחסי. כדי להגיע למטרה, לארץ הקודש, צריך כמה וכמה מסעות.
כלומר: אל תסתפק במצב שהגעת אליו. טוב מאוד שהגעת אליו, אבל יש לך עוד הרבה מה להתקדם. אתה עדיין במיצר לגבי הדרגה הקודמת.
העניין הזה של עליה מדרגה לדרגה, כמה וכמה מסעות, רואים בתפילה: זה מתחיל מ"מודה אני" פשוט בבוקר, ואח"כ בהכנה שלו לתפילה, שהוא צריך להתנער ו"להשתחרר" מהעניינים הגשמיים שמטרידים אותו בד"כ כדי שיוכל להתרכז בתפילה. ברגע שהוא התנער מהם, הרי הוא כבר יצא ממצרים. אבל, עדיין רק בתחילת הדרך. הוא אפילו לא התחיל להתפלל! אח"כ יש את פסוקי דזמרה ,וברכות ק"ש, וק"ש ותפילת שמונה-עשרה, ארבעת הדרגות הידועות, וכו'. וכל זה, למחרת הוא צריך להתחיל הכל מחדש, כי למחרת זה כבר מסע נוסף, כי המרחב שהגיע אליו אתמול, הוא מיצר לגבי היום הבא.
זה מצד אחד, שצריך תמיד להתקדם ולא להסתפק במקום שהגענו אליו.
אבל מצד שני, זה גם אומר לנו: לא להתייאש אם אנחנו רואים שאנחנו עדיין רחוקים מהמטרה. כי גם אם עדיין לא הגענו לסוף המסעות, הרי ממצרים אחד כבר יצאנו, וזה כבר משהו! אנחנו כבר במרחב מסויים! מחר, ננסה להתקדם הלאה, ולהגיע למרחב הבא, שלגביו אנחנו אמנם עדיין במיצר. אבל זה עידוד, כי במסע אחד כבר יצאנו ממצרים, והגענו לארץ טובה ורחבה! ואם בנ"י, שהיו משוקעים במ"ט שערי טומאה, הצליחו לצאת ממצרים, אנחנו כ"ש, שהעבודה שנשארה לנו היא ממש מעט, אחרי העבודה של כל הדורות הקודמים. אנחנו קרובים למטרה.
עוד מסע ועוד מסע, נגיע בסוף למטרה, לירדן יריחו, שיריחו רומז למשיח שהוא "מורח ודאין" (דן לפי הריח, זה ביטוי לרוח הקודש שלו).
וזה קשור גם לבין המצרים, כי חורבן בית המקדש הוא בעצם "סותר על מנת לבנות", והמטרה היא להגיע בסוף לבית המקדש השלישי.
קיצור: התורה קוראת ליציאה ממצרים "מסעי" לשון רבים, וכן לכניסה לארץ. למרות שהיציאה ממצרים הייתה רק במסע אחד (הראשון) והכניסה לארץ רק במסע אחד (האחרון).
התשובה - כבר במסע הראשון הגענו גם לארץ טובה ורחבה לגבי המיצר שהיה קודם. וכן בכל מסע יוצאים מהדרגה הקודמת שהיא מיצר יחסית לדרגה שאחריה, שהיא מרחב יחסית לזו שלפניה.
ההוראה מזה היא בשתים: א. לא להסתפק במצב שהגענו אליו, למרות שהוא מרחב, מכיון שהוא עדיין מיצר לגבי הדרגה הבאה. ב. לא להתייאש עם אנחנו עדיין רק בתחילת הדרך, כי במסע אחד כבר יצאנו ממצרים, והגענו לארץ טובה ורחבה. בשלבים הבאים נמשיך הלאה, ואם בנ"י הצליחו בכך אז בוודאי שאנו נצליח.
ובסופו של דבר (ממש בקרוב) נגיע למטרה - ירדן יריחו, כלומר להתגלות המשיח שהוא "מורח ודאין".
