בס"ד הביתה. הביתה. הביתה.
חזרנו לגוש קטיף!!
לא לכולו. רק לניסנית.
לא כולנו. לא להרבה זמן. אבל חזרנו. זהו, נפרץ המחסום. אפשר להגיע לניסנית. אפשר לשהות שם. צריך להתרגל לזה. אנחנו וכל עם ישראל נתרגל לזה פעם אחר פעם, עד שזה יהיה חלק מהחיים שלנו כמו המחשבה על החיים ב"חומש".
אי אפשר לומר שזה בא לנו בלי דמעות. לא ולא. זה היה קשה מאוד לראות את תושבי ניסנית אלי סיני ודוגית עומדים מול הבית ההרוס שלהם. אנשים טובים שרומו כמו כל עם ישראל, אנשים חיים, נושמים, רגילים שלקחו להם את הבית והרסו אותו בחמש דקות למען "מטרה לאומית נעלה". הבטיחו להם כמו שהבטיחו לכל החיילים שהרסו את הבתים. הנה הנה מיד נותנים "לכל מתיישב פתרון". והיום מתברר שהרסו להם את החיים לחינם.
לא יכולתי לעצור את הדמעות כשראיתי את השוטרים עומדים עם הסוסים מנסים למנוע מהאנשים להגיע לביתם. אולי הבית הרוס אבל יש כבישים ותשתיות, אבל אפשר לבנות את הכל מחדש בקלות. למה לעצור אותם? אתם יודעים שבסופו של יום לא יהיה להם מקום לחזור אליו, חוץ מאשר לקראוון שנקרא בפי כל הספיניונרים של שרון "קראוילה". למה? שיזכיר לכם "וילה" וירגיע לכם את המצפון.
זה לא שמישהו מבין למה הרסו את נווה דקלים אבל באמת באמת אף אחד לא מבין גם לשיטתו של שרון בשביל מה היה צריך להרוס את שלושת הישובים בצפון הגוש. כל כך קרובים לגדר. אולי עשר או עשרים מטר. במקום שלא היה אף פעם אזור שערבים שלטו עליו. בשביל מה להרוס?
"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל - תאמין שיכולים לתקן" זה היה שיר שליווה אותנו בדרכנו. שרנו אבל לא ממש האמנו שנוכל להגיע לניסנית. חכמינו אמרו "פיתחו לי פתח כחודו של מחט - ואפתח להם פתח כפיתחו של אולם". ניסינו את כוחנו ואלוקים פתח לנו פתח יותר גדול. מאות מאיתנו הגיעו קרוב לגדר. עשרות הגיעו עד לגדר. חלק מאיתנו הגיעו לניסנית עצמה.
זה טוב מאוד בשביל הפעם הראשונה. בפעם הבאה נגיע יותר, מתוחכם יותר, יותר אנשים, יותר זמן. נרגיל את הציבור למחשבה שבאמת הולכים להתיישב בניסנית.
אני רוצה להצדיע לכל אלה שעלו איתנו, נשים בהריון, ילדים קטנים, משפחות עם ילדיהם. הם הלכו בדרכי העפר, הם הלכו עם כל הציוד. הם הלכו ביום החם ביותר של השנה. הם הלכו כמו שהולכים הביתה. הביתה. הביתה.