היה לי נסיעה ארוכה מאד מאד, וניצלתי חלק מהזמן לכתיבת סיפור זה
אם אתם צינים (כמוני) בשום פנים אל תגיבו
אחד הפחדים הגדולים שלי, מדברים שעלולים לקרות במיוחד בחופש הגדול, הינו שביתה, ולא סתם שביתה אלא שביתה כללית של אם המשפחה, עכשיו אולי לחלקכם זה נשמע מטופש או אולי אפילו כמו איזה בדיחה לא מוצלחת, אבל לדעתי זוהי סיבה מספקת ליום אבל לאומי, או משהו בסגנון, מכיוון:
שחלקי הבית השונים עוברים למצב של "לא נגישים" כתוצאה מערימות זבל ענקיות שחוסמות את כל המעברים, ובמשך כמה שבועות כולם מסתובבים עם אותם בגדים, שבכל מקרה גדולים עליהם בגלל מצב התת תזונה שהם נמצאים בו.
למזלנו הטוב אבי המשפחה משלם את כל החשבונות (ולמי שלא... אכל אותה), ולכן עדיין יש מים זורמים, אור, ומחשב, אך כמו שכבר נאמר, "לא על אלו לבדו יחיה האדם", ולכן בשעותיו האחרונות של הנער שגדול כבר לא יהיה, הוא חושב ומהרהר מה הביא עליו את הרעה הזו, ולאט לאט הוא נזכר בצעקות של אמא: "תיקח את הכביסה שלך" או "תעזור לנקות" או (הגרוע מכול) "תוציא את הזבל"... אבל רגע עצור! עצור עכשיו! מה לכל הרוחות קורה פה, הגיבור שלנו עומד למות !!! ואתה מעביר מוסר???
חאלס תן לו שימות באושר וחוסר עושר, כשחיוך דבילי נסוך על פניו, ובתקווה שיום אחד לפני שכל הרחוב יסריח יצליחו הכבאים\משטרה\669\מחלקת ההגירה, לחלץ את עצמותיו מתחת כל הזבל שהצטבר מול המחשב.