כן, אני בחו"ל, וכן, יורד כאן גשם.
וכן, משעמם לי בטירוף על.
בגלל זה עשיתי עכשיו משהו שעשיתי אולי פעמיים-שלוש מאז שהצטרפתי לפורום הזה: פתחתי שירשור.
אז דבר ראשון: אני מתגעגעת. אמריקה מסריחה... זורקים פה יותר מדי זבל. ואין כאן אף אחד שאני מכירה/יכולה לדבר איתו. ואני חוזרת רק עוד שלושה שבועות... אני כבר שבוע כאן. טיול של חודש. חודש אחד יותר מדי אם תשאלו אותי.
ואסור לצאת החוצה. מי שיוצא מהבית והולך לבד ברחוב, אפילו באמצע היום, יש סיכוי שיחטפו אותו, במיוחד בנות בגילי (ואני מצטטת את אמא שלי עכשיו). זה אומר שאני סגורה כל היום בדירה ששכרנו, אלא אם אנחנו יוצאים לאנשהו, מה שלא קורה הרבה. יש כאן פול פול פול אנשים שחורים, שמשום מה מאוד מפחידים את ההורים שלי אפילו שהם ממש נחמדים, ויש גם יהודים, אבל הם כולם כיפות שחורות ובקושי יש בנות, שלא ממש נראות כאילו הן מזמינות שיחה, ככה שאין עם מי לדבר. הפעם האחרונה שדיברתי עם מישהו מעניין הייתה לפני שלושה ימים בפארק, כשהחלטתי שאני כן רוצה לצאת החוצה לבד (אמא שלי אחר כך טיפלה בי בגלל זה) ופגשתי מישהו חמוד על סקייטבורד ששאל אם אני חדשה באזור...
השעה אצלי עכשיו 10 וחצי בערב, אצלכם כבר 4 וחצי בבוקר, בגלל ההבדלי שעות התקועים האלה. המצב רוח שלי - בבלטות... אני רוצה להיות בארץ. אני רוצה לעלות לחומש. אני רוצה ללכת ולעשות משהו שירעיד את האדמה מתחת לרגליים של האמריקאים השמנים והאדישים האלה... אין להם מושג מהחיים שלהם! אין להם מושג מה קורה מחוץ לבית הקטן וחסר המשמעות שלהם, מחוץ לחיים הקטנים וחסרי המשמעות שלהם!
ויש לי עוד שלושה שבועות להיות פה... איזה בזבוז זמן.
נכון הסיפור של הקוסם מארת עוץ? נכון הקלישאה הזאתי "אין כמו הבית"?
אין לכם חתיכת מושג כמה שזה נכון...