הא. היום המשפחה שלי, שתמיד קראה לי רחפנית וראש-בעננים ולא-מאורגנת וסומכת-יותר-מדי-על-האינטואיציה-שאין-לה, קיבלה הוכחה חותכת וחד משמעית שהתחחושה שלי כן עובדת.
הא!!!
זה הלך ככה: אנחנו באמריקה, למי שעוד לא יודע, וכאן בעיר - בפילדלפיה - יש קניון, שפעם היה נחשב הקניון הכי גדול בעולם [אמריקאים, אתם יודעים - הכל בגדול]. אז כל המשפחה שלי רצתה לנסוע, חוץ ממני.
אני: "תקשיבו, אני לא חושבת שכדאי לנסוע. יש לי הרגשה רעה בקשר לזה."
אחותי: "אבל חייבים לנסוע! אני חייבת לקנות נעליים!"
אני: "כבר יש לך 30 זוגות בערך. באמת יש לי הרגשה רעה בקשר לזה."
אמא שלי: "נו שני תתלבשי נורמלי כבר, צריך ללכת!!"
אני: "אבל אמא, אני לא-"
אבא שלי: "אויש נו די עם השטויות שלך. לכי תתלבשי."
אני: "אבל אבא -"
אבא: "עכשיו!!"
אני: "אבל אבא -"
אבא: "בלי 'אבל אבא'! עכשיו!!!"
טוב... התלבשתי. ונכנסנו לאוטו. והתחלנו ליסוע...
הגענו לצומת, ופתאום האוטו האט... ונעצר, בדיוק באמצע הצומת. אבא שלי לא הצליח להתניע... כל האוטו נכנס להיסטריה, חוץ ממני [כאן המקום להזכיר שאבחנו אצלי אטאראקסיה (באנגלית ataraxia) - שזה מצב נפשי, שבגללו אני פשוט לא מסוגלת להיכנס לפאניקה, לא משנה מה קורה... זה גרם לכמה פדיחות, אבל מבחינתי זאת מתנה (; ] - מכוניות התחילו לצפור לנו, ובסוף לעבור מסביבנו, ואז ראינו שאין ברירה, אז אני, אבא שלי ואח שלי יצאנו והתחלנו לדחוף את האוטו מאמצע הצומת למקום קצת יותר בטוח...
ואז, כשכולם נרגעו סוף סוף, אני קמתי מהמדרכה, נעמדתי מולם, חייכתי, ו...
"הא!! האהא!!! אמרתי לכם, אמרתי לכם!!! אמרתי לכם או לא?? מה יש לכם לומר עכשיו, אה? כלום! כלום!..."
זה המשיך ככה קצת זמן עד שנמאס לי, אבל אני הולכת לזכור להם את זה לעוד הרבה זמן...
