הוא תלמיד ישיבת הרעיון, יהודי טוב, שאוהב את עמ"י...

במקום שנשב כל היום ונבה בקופסאה שמחוברת למקלדת!!!!!!

"שופטים ושוטרים תתלה לךבכל שעריך..."

ב"ה
למה הוא לא מעוצב? למה כל דבר של א"י צריך להראות כמו התארגנות של ערבים?

14/99

ז"א, גם חשוב לו שיהיו פסקאות כאלו ואחרות.

אבל הסגנוּן.. העריכה הלשונית...

ואכן, הוא מוזמן לעשות את הדבר.

לשייף ולהחליק את המאמר.

ואז תשלח את זה ליד ימינו......



וכן...זה באמת יפפה....תודה יד ימינו שהבאת את זה לפה...

רבים הם האנשים שלא ייכנסו לקרוא את המסמך.

לא יפתחו קבצים.
במיוחד מאנשים לא מוכרים.
האמת, גם אם מוכרים להם לא תמיד הם יפתחו.

לא יפתחו קבצים.
במיוחד מאנשים לא מוכרים.
האמת, גם אם מוכרים להם לא תמיד הם יפתחו.

....שקבעת לעמצך...

וצחקן - באמת שלא היה לי זמן.
מצטער - בעז"ה שבוע הבא.


בס"ד

פרשת שופטים

בפרשה זו, מובאים לנו דינים והלכות שונות - מהחשיבות למנות שופטים ושוטרים, עד הדברים שצריך לעשות כשמוצאים נרצח ולא יודעים מי רצח אותו.
אני רוצה להתמקד בהלכות שהובאו בפרשה, הקשורות למלחמה:

"כי תצא למלחמה על אויבך, וראית סוס ורכב עם רב ממך".
חייל יהודי יוצא לקרב, בתוך צבא המונה 1000 לוחמים, כשהוא וחבריו חמושים בחרבות בלבד.
פתאום מגיעים מולם 100,000 לוחמים יוונים (או אמריקאים), מוגנים בשיריון וקסדה, חמושים בחניתות, אלות ומקלעים, ובניהם יש פרשים, סוסים ועגלות ברזל.
הוא מרגיש פחד - וזה טבעי ומובן. כל אחד יפחד במצב כזה.
-----------------------------------------------------------------------------
כשה' מברך את יהושע הוא אומר לו: "חזק ואמץ! אל תערוץ ואל תחת! כי עמך ה' אלוקיך בכל אשר תלך!"
הגר"א מפרש וכותב: "אל תערוץ – במלחמה", "ואל תחת – קודם המלחמה, שלא יבוא בלבך פחד המלחמה (ותמנע מלהילחם)", ומוסיף: בזכות הסיבה "כי עמך ה' אלוקיך – על כן לא תחת (אל תפחד)".
אף על פי שהפחד הוא דבר טבעי ביותר אנו מצווים להתגבר עליו, ויש לנו גם סיבה טובה איך: "כי עמך ה' אלוקיך" – כי ה' נמצא אתנו, והוא האלוקים!

גם בפרשה יש יחס לגבי הפחד.
הכהן משוח המלחמה מגיע ואומר לעם:
"שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם.
אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם"

והסיבה לכל הדברים הנ"ל היא:
"כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם אויביכם להושיע אתכם"!
זו הסיבה: ה' הולך עמנו להלחם לנו, ולהושיע אותנו!
רש"י מביא את פירושו על דברים אלו וכותב:
"על אויבכם - הם לא אחים שלכם - הם אויבכם, ואם תפלו בידיהם הן לא ירחמו עליכם, לפיכך התחזקו במלחמה"!
על כך שה' הוא זה שילחם לנו הוא כותב:
"הם באים בנצחונו של בשר ודם, ואתם באים בנצחונו של מקום".

במסכת סוטה דף מב עמוד א' נכתב על זה: "פלשתים באו בנצחונו (כוחו) של גלית. מה היה סופו? - נפל ונפלו עמו".
גם בימינו: בכוחו של מי האויב מגיע? - בכח המטוסים והטנקים שלו?!
אנחנו באים בכח ה', ואין כח יותר חזק ממנו!
בזכות כח זה אויבנו נפלו לפנינו במלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, וגם במלחמת יום הכיפורים.
בגלל זה אנחנו אלה שנפלו לפניהם (באופן יחסי) במלחמות האחרונות - בגלל שהעדפנו את "כחי ועוצם ידי" מאשר את "ה' ילחם לכם".

התורה ממשיכה וכותבת מי הוא זה שפטור מהמלחמה: מי שבנה בית ועוד לא גר בו, מי שנטע כרם ועוד לא פדה את פירותיו בירושלים, מי שאירס אישה ועוד לא נשא אותה, ומי שמפחד לצאת למלחמה.
נשאלת השאלה: כולם מפחדים!?
חלק יותר חלק פחות, אבל בכל אחד ואחד שוכן הפחד, אז יכול להיות שכולם יעזבו?
בא רבי עקיבא ואומר, שהירא ורך הלבב זה מי שלא מסוגל לראות חרב שלופה (כדוגמת האנשים שמתעלפים שהם רואים טיפת דם), ורבי יוסי הגלילי אומר: שהירא ורך הלב זה מי שירא מהעבירות שהוא עשה, ומפחד שה' "יתנקם" בו, והוא ייהרג במלחמה.

כל האנשים שחוזרים ועוזבים את המלחמה, לא הולכים ו"עושים חיים" בזמן שאחיהם נלחמים (כמו שקורה בימינו). הם "מספקין מים ומזון לאנשי הצבא, ומתקנין את הדרכים (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות)".
הם נהפכים להיות מעין חיל עורף.
דבר זה גם מעודד את הלוחמים (שיודעים שכל העם שותף למלחמה הזאת, ולא רק במחשבה), וגם מגביר את ה"שיוויון" והאחווה בין האנשים, מכיון שכולם יודעים שאין משתמטים מהמלחמה. כולם ביחד - חלק בעורף וחלק בחזית.

האנשים שעוזבים את המלחמה ועוברים לעורף, עושים זאת כשמדובר במלחמת רשות - אז יש 'פטור', אפשר להוציא 'גימלים' ולעבור לעורף.
במלחמת מצווה זה לא כך - "במלחמת מצווה הכל יוצאין - אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".
כולם - ללא יוצא מן הכלל.
גם האיש הירא ורך הלבב. גם מי שבנה בית ולא גר בו, ואפילו "חתן מחדרו".

מהי מלחמת מצוה? יש שלושה סוגי מלחמות כאלה:
הריגת שבעת עממים, מחית עמלק, ועזרת ישראל מיד צר הבא עליהם.
אין ספק שמלחמות צה"ל באויביו הם מלחמות מצווה, שנכנסות תחת הקטגוריה "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם".

בהמשך הפרשה נכתב דרך ניהול המלחמה:
"כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום.
והיה אם שלום תענך ופתחה לך - והיה כל העם הנמצא בה יהיו לך למס ועבדוך.
ואם לא תשלים עמך, ועשתה עמך מלחמה וצרת עליה, ונתנה ה' אלוקיך בידך, והכית את כל זכורה לפי חרב."

כך אנחנו צריכים להילחם היום, וכך נחזיר לעצמנו את "כח ההרתעה":
א. קריאה לשלום:
אם נכנעו - מצוין - יהיו לנו עבדים, אם לא - עוברים לשלב הבא:
ב. פותחים במלחמה. ז"א: מצור, בליסטראות, ארטילריה, הפצצה אוירית, הפצצה קרקעית וכו'. כל הדרכים כשרות להשגת המטרה (מלבד עקירת עצי פרי...).
ג. נצחנו אותם בעזרתו של ה', ואנחנו מקיימים את "גדולה נקמה": אנחנו "מכים את כל זכורה לפי חרב" - ז"א: הורגים את כל הזכרים שבה.
לא משאירים אפילו אחד. מקיימים את מה שה' ציווה אותנו, וזוכרים מה קרה לשאול שבגלל חמלת העם השאיר בחיים את מלך וצאן עמלק.

מדברי רחב לשני המרגלים (יהושע ב'-ט') למדנו מתי ולמה הגויים מפחדים ממנו:
"ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ, וכי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם; כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים, ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, לסיחון ולעוג, אשר החרמתם אותם. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה' אלוקיכם הוא אלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת."

אם נחזור ונחיה פה על פי חוקי התורה, אם נחזור ונלחם כמצווה עלינו, אז באמת ננצח:
לא יעזרו דו"חות וינגורד וחבריו על "כשלונות" ו"מחדלים" כדי להכין את הצבא למלחמה הבאה. רק דבר אחד יעזור: חזרה לקיום התורה והמצוות, ואמונה בה'!

"הקם להורגך השכם להורגו" - זה תקף לגבי איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס.
מי שאומר שרק הימין הקיצוני הוא זה שרוצה לתקוף ראשון, ושהרמב"ם כותב שזה לא טוב להיות קיצוני, שידע: המוסר המערבי שלו הוא זה הקיצוני.
זה מוסר לא הגיוני, שגורם לרצח מאות אלפי בני אדם חפים מפשע.

הרמב"ם יוצא נגד קיצוניות - כי התורה לא קיצונית.
היא הגיונית.
"דרכיה דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום"
זה מתקיים ביחד עם הפסוק "עת לאהוב ועת לשנוא, עת מלחמה ועת שלום".

התורה חפצה שנחיה בארץ, ולא שנמות.
לכן, אנחנו צריכים להרוג את "האנשים הרעים" ללא טיפת רחמים.
רק כך יקוים בנו הפסוק "ה' עז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
השלום יגיע רק מתוך העוז והחוזק.

שערכת לי. העיקר אליהו הנביא היה בכל העסק, וזה כבר עושה אותי מרוצה.

ובכל מקרה - להבא אני אשתדל.
לא היה הרבה זמן...

19/99 וזה קצת אחרי התגובה הלא-מוסתרת שלי כאן בפורום בעניין.

אישית, לא מזיז לי עם/בלי העריכה. התוכן זה מה שחשוב לי.

סביב העשר שנים אחורה.