בקיצור כמו שכולכם ניחשתם, חזרתי משהייתי הראשונה בישיבה,
חבר'ה היה ממש אחלה, אבל אני חי, (פרטים בהמשך...)
חוייה א.
אתה חושב שאתה מגיע לישיבה, סוף כל סוף אין דאגות! אין בעיות פרנסה, אין אישה, מתנתקים מהמדינה, ומהמציאות (יש לנו אחד שחוזר לחדר כל יום בשעה 12:30 בבוקר ומדליק את הרדיו- אולי איזה פצצת אטום נפל) פשוט לשבת וללמוד, אהה איזה כיף...
אז ככה, ממש לא! אתה מוצא את עצמך בוהה בגמרא והיא בך, החברותא עזבה אותך לפני שעתיים בתואנה של טלאפון חשוב (אני לא מאמין לו) ואתה נשאר מאחור מיואש, ומדוכא, אתה לא מצליח למצוא כלום בגמרא, ואתה מבין פחות, לאט לאט אתה מתחיל להתחרט על שעזבת את החדר אוכל הבוקר. בכל מקרה גיליתי שיש תקווה כי בערך בשעה הרביעית לעניין, האותיות לפתע מקבלות מעין רוח חיים, ומתחילות לנוע, ואז הם מקפצים (במלעיל) מסטנדר לסנדר, עזבו חבר'ה הגמרא זה אחלה כרית.
ב.
הכי מסוכנים הם החבר'ה הקטנים שנראים שקטים ושלווים, (שהגיעו לביקור האח הגדול- כך נראה לי, אולם אני יודע בודאות שאני טועה), הם מתיישבים (כמו תמיד) מאחוריך, אתה מחזיק כוס קפה ביד (השעה מוקדמת- 11 בבוקר) ואתה בדיוק מתכונן לנסות בפעם החמישים לפצח את הסוגייה, כשפתאום צעקות וצרחות איומות נוראיות מגיעות מאחוריך וגורמות לך, לזרוק את הקפה על איזה אברך שבדיוק עובר, ומתוך אינסטינקט להפיל את הסטנדר והגמרא... חבר'ה זה נוראי, אפילו ביסודי המורה לא צעקה כל כך חזק, אתה מסדר את השערות (אל תבינו לא נכון) מרים את הגמרא והסטנדר (לפי סדר הכתוב) ומבקש סליחה אלף פעמים מהאברך המסכן.
סתם שתדעו שכל החלונות של בית המדרש פתוחים, בדיוק לכביש הראשי, וזה לא נראה שזה מפריע לאף אחד, אתם יודעים משאית~ביינישים.
ואני ממש נהנה להשתעשע, באומרי לחברותא שלי: "בוא לספרייה שקט שם".
שלא תבינו לא נכון, זה אחלה מקום, ואנחנו לומדים ממש פול (בקרוב גם נתחיל להבין את מה שלומדים- ככה לפחות אמרו הרבנים בשיחות חיזוק).
הישיבה בוחאער, ברוך