(מאתר 'מנהיגות יהודית'):

אינני אוהד של בית"ר ירושלים, וגם לא של שום קבוצה אחרת. בכלל – אני מעדיף לעשות ספורט מאשר לצפות בו. במגרשים, בהתחלה קיללו את השופט, אחר כך אחד את השני, אחר כך הסבירו כמה שזה נפלא שאפשר "להתפרק ככה" ביציעים – ועכשיו נוצרה שם תרבות אספסופית למופת. כשנמחץ אדם למוות בהתפרעות במגרש כדורגל, חשבתי שיש מקום להפסיק את כל המשחקים לשנה שנתיים עד שנחזור לשפיות ומשחק כדורגל לא יהיה שדה קרב. אבל כל זה הקדמה בלבד. אינני אוהד של בית"ר אבל אני אוהד מאוד את אוהדי בית"ר. מתברר שיש במדינה שלנו לא מעט אנשים ששתים עשרה שנה של שטיפת מוח פגאנית, לא הצליחו לטמטם אותם לגמרי. הם מתקשים לסגוד למורשת הדם, הטרור ושנאת האחים. הם מתקשים להלל את המלך העירום, הממשיך לצעוד ולחסל את המדינה. הם רואים כיצד מנוצל הרצח כדי למכור את מה שנותר ממדינתם, הם רואים כיצד אפילו את הגינוי לשריקות הבוז, הפך ראש הממשלה למנוף פוליטי כדי להצדיק את מכירת החיסול של ירושלים.

אז אולי הסגנון שלהם זה לא הסגנון שלי, אבל במקרה הזה טוב שכך. כי יצחק רבין התגאה כל חייו בחלקו הפעיל בירי וברצח ניצולי השואה, מעפילי אלטלנה הנמלטים על נפשם מן האוניה, ושוחים אל החוף. משפחתו הקרובה והוגי הדעות של השמאל רואים במעשהו זה- עד היום – מעשה נאצל. לקראת גירוש קטיף – הסבירו לנו ש: "בחיי כל אומה או מדינה יש יותר מאלטלנה אחת" – עמי איילון, וכן: " צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי כדי לפגוע " - אבשלום וילן. זו היא מורשת רבין המבעבעת ופורצת באש של שנאת חינם לאחים והתרפסות ומכירת חיסול לאויבים.
אם צריך את הסגנון של אוהדי בית"ר כדי לפוצץ את בלון הצביעות ומצעדו הדורסני של המלך העירום - אז יאללה בית"ר.

סביב העשר שנים אחורה.