יש לי שאלה על גדלותו של הרבי
א. למה אין שום סיפור על ההתמדה שלו בתורה, כמו שיש למאות לגדולי ישראל.
ב. למה אין שום סיפור על פרישותו מתאות האכילה,?
ג. למה אין שום סיפור שמראה על עבודה עצמית שגם אנשים קטנים כמונו מסוגלים לשאוף ךזה ולהגיע לזה.
ד. למה אין מעשים על מידת הענוה שנוכל ללמוד מדרכיו בנושא זה
בס"ד
לפני כ-40 שנה, באחת משיחותיו של הרבי מליובאוויטש (חב"ד) זצ"ל בעת הלחימה בלבנון, שמעתי רעיון שנחרט בזיכרוני: הרבי הסביר שאם צה"ל יפעל בתקיפות ובנחישות, בלי לחשוש מאלו שהם "הירא ורך הלבב", התוצאה תהיה חיסכון עצום בחיי אדם — פחות הרוגים בצד הישראלי, פחות הרוגים בקרב הערבים, ואפילו פחות הרוגים בקרב המחבלים.
לאורך השנים, הרבי דיבר פעמים רבות מספור נגד נסיגות מאדמת ארץ ישראל, והסביר שהנסיגות אינן מביאות שלום, אלא פוגעות בביטחון ומכניסות את ישראל לסכנה קיומית.
כיום, לאחר אירועי 7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל", כולם כבר רואים כיצד הנסיגה מרצועת עזה בהתנתקות הזיקה באופן אנוש לביטחון ישראל והביאה למחיר דמים חסר תקדים של אזרחים ולוחמים.
אולם, ישנה נקודה אחת שפחות מדגישים — ודווקא היא עשויה להיות המפתח לאחדות בינינו: הנסיגות הגדילו בצורה דרמטית את אובדן החיים גם בצד הערבי.
הקשר הזה חשוב במיוחד כשאנו משוחחים עם אחינו מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. מתוך דאגה כנה לערכים הומניטריים ולמניעת הרס ושכול, רבים מהם מאמינים שנסיגה תמנע נפגעים. כשאנו מבינים שנסיגות מובילות בהכרח לעליית צבאות טרור ולחורבן קשה בהרבה גם בצד השני, הדאגה הזו מוסרת. מתוך הבנה משותפת זו, קל יותר להגיע לאחדות ולחיבור בימין ובשמאל.
מה אומרים הנתונים בשטח?
כדי לבחון את הרעיון הזה במבחן המציאות, אספנו נתונים מנורמלים (לפי גודל האוכלוסייה - מס' הרוגים ל-100,000 תושבים) והשווינו בין שלושה אזורים מאז פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, בהתאם לעומק ההתנתקות שבוצעה בהם:
* 1. רצועת עזה (התנתקות מלאה - עקירת יישובים ונסיגה מוחלטת של צה"ל):
כ-2,000 הרוגים ל-100,000 תושבים.
(פי 200 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)
* 2. צפון השומרון (התנתקות חלקית - עקירת יישובים תוך השארת חופש פעולה לצה"ל):
כ-60 הרוגים ל-100,000 תושבים.
(פי 6–7 ממרכז ודרום יהודה ושומרון)
* 3. מרכז ודרום יהודה ושומרון (אחיזה רציפה ונוכחות מלאה של צה"ל וההתיישבות):
כ-8–10 הרוגים ל-100,000 תושבים.
(הערה: אין כיום אזור שלא הושפע מהסכמי אוסלו, ולכן הנתונים גם ביהודה ושומרון גבוהים מכפי שהיו אלמלא ההסכמים, אך ההשוואה בין דרגות הנסיגה השונות מאז 7 באוקטובר מראה מגמה מובהקת).
> במילים פשוטות:
> הסיכוי של תושב עזה ליהרג במלחמה גבוה פי 200 מתושב חברון או רמאללה.
> עבור תושב ג'נין או טולכרם (צפון השומרון) — הסיכוי גבוה פי 6–7.
>
השורה התחתונה
נסיגה ויציאה מהשטח לא חסכו בחיי אדם — הן הכפילו אותם במאות מונים:
* איפה שיש התיישבות ונוכחות של צה"ל: הטרור נגדע באיבו, נמנעות תשתיות טרור כבדות, וממילא המחיר בחיי אדם – לשני הצדדים – נמוך בהרבה. הנוכחות בשטח מתבררת כגורם המייצב והמגן הטוב ביותר.
* איפה שפונו יישובים וצה"ל נסוג: צמחו צבאות טרור רצחניים, והמחיר לשני הצדדים זינק לממדים חסרי תקדים.
כשמסתכלים על העובדות בעיניים פקוחות, מבינים ששמירה על אדמת ארץ ישראל ועל ביטחון המדינה היא אינטרס אנושי ומוסרי ראשון במעלה — שמציל חיים כפשוטו.
מחפש מקור למשפט הבא שמובא בשם הרבי הרש"ב מליובאוויטש:
"כל השנה אני צריך לדעת את הקב"ה ואילו בראש השנה אני צריך להאמין בו"
אם מישהו פה יודע את המקור המדויק, או נתקל במשהו דומה. אשמח שיודיעני.
הדת אינה אמורה להיות מחוללת של מריבות ומלחמות – נהפוך הוא. כאשר מפנימים שלכולנו, לכל בני האדם ולכל היצורים, יש בורא אחד, מבינים את עומק הפסוק: "הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כׇּל מַעֲשֵׂיהֶם". כל המריבות והמתחים סובבים בסך הכל סביב אישיות כזו או אחרת, וזהו עניין משני לחלוטין שאינו העיקר.
אף אדם לא יוכל לשכנע, ובטח שלא להכריח, אדם אחר לקבל את אמונתו. לכן, הדרך הנכונה עבור כולנו היא להתלכד סביב המאחד, ולא סביב המפריד.
כיהודי חסיד חב"ד, אני רואה זאת היטב בתוך הבית פנימה. למרות שרבים מאמינים שהרבי מליובאוויטש זצ"ל הוא המשיח, הרבי עצמו הבהיר כמה וכמה פעמים שזהות המשיח אינה העיקר, אלא הפעולה למען הטוב והאחדות. גם בעת חילוקי דעות פוליטיים סוערים בין מפלגות, הרבי תמיד ייעץ להתחיל בנקודות שכולם מסכימים עליהן – ומתוך כך, שאר הבעיות כבר ייפתרו מאליהן עם הזמן.
ברוח זו, אם נביט על המזרח התיכון, נראה שיש כאן שטחים עצומים ומקום לכולם. כל שנדרש הוא להסיר את השנאה, ולחפש מה ניתן לעשות יחד, מתוך כבוד לתורה ולאמונה של כל אחד ומבלי שום כפייה.
בסופו של דבר, כל האמונות המונותאיסטיות שותפות ליסודות גדולים: אמונה בבורא אחד, איסור גזל ואשת איש, ושאיפה לעשיית טוב וחסד. גם בנושאים מורכבים כמו להט"ב – גם מי שמאמין שזה אינו דבר נכון, מבין שזריקת בני אדם מגגות, חס וחלילה, היא לא הדרך לשכנע איש.
אגב, גם השמאלנות היא סוג של דת רעיונית. גם הם מאמינים בצורך לעשות טוב וחסד עם בני האדם ולשפוט בצדק. על בסיס הערכים האלו, אפשר למצוא מרחב לשיתוף פעולה גם איתם.
כשנשכיל להתמקד במאחד, נצעד יחד אל עבר הגשמת הייעוד: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
אני מאמין שאפילו האיראנים, אם יקראו את הדברים האלו – בין אם בעזרת גוגל טרנסלייט ובין אם דרך תרגום AI – יזהו כאן "דברי שלום ואמת". הבנה כזו יכולה לחסוך להם, ולעולם כולו, את הצורך במלחמות דת מיותרות.
עזר למישהו? האיש השתנה?
היום רואים שבקרב השמאל מתחיל קמפיין שנאה נגד שומרי מצוות בדגש על תנועת חב"ד. קרי, אנחנו רחוקים מחזיון השלום עלי אדמות.
נעזוב רגע את כל הפולמוס - הפרובוקטיבי והאקטיבי - שהביא את החסידות, בהתבססותה מחדש באמריקה, להגדיר עצמה בהכרזה שואפת מדון כ"chabad liubavitch", כאילו שהיה זה הכרח שכל באי עולם יתוודעו לניצחון הפאתטי וחסר החשיבות של ליובאוויטש על שאר שלושת הפרשנויות, ליאוזנא והאחרות. שכל שלט חב"די אמריקאי מכריח עצמו לצעוק את העניין בקול תרועה, ולנסות לייצר חשיבות תודעתית לסיפור הקטן והזנוח והמשמים עד צער הזה, כאילו מה שחשוב ביקום זה איזה ניצחון אידיאולוגי של משפחת רבנים קטנה על כמה חצרות מדולדלות של רחוקי משפחה מהעבר.
אבל בחייך: ניגון הדידן נצח, שהוא בפנתיאון ולא יזוח משם, אינו בנוגע לניצחון על רוסיה עם הספרייה, או על ברית המועצות עם הגליות השליחים לרפובליקות מרכז אסיה הנידחות (כמו בשיר מ"אוצרות יהודיים" על התמים יעקב בטג'יקיסטן). לא ולא; זה הניצחון המשפטי הערכאתי של החצר השניאורסאהנית על פלג גור אריה. תעשה טובה, שחב"ד תירגע ותשאל את עצמה, במלאת יותר ממאה ועשרים ל"מוישה רביינו", לאן מועדות הפנים ואיפה העתיד נמצא, לפני שידברו על אחדות ומאחד.
שלום וברכה,
מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.
מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.
ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il
תזכו למצוות
הם מתגייסים (לא יודע בדיוק כמה אחוזי הגיוס שם, אבל הם לא כמו החרדים, זה בטוח), אבל לעומת הדתיים-לאומיים שמתייחסים לצבא כחלק מהתחייה הלאומית של עם ישראל, כחלק מהגאולה, החב"דניקים מתייחסים אל זה בצורה פרגמטית, שצריך צבא באופן טכני כדי להגן על העם (כך לפחות ידוע לי). אגב, זו תפיסה שדומה גם לתפיסה החילונית את הצבא. הויכוח העקרוני הזה הוא לא רק לגבי הצבא, אלא לגבי כל מוסדות המדינה וכו'.
אבל בחבד הכל סובב סביב השליחות של האדם, אז אולי בטוחים שזו השליחות של הבחורים בגיל הזה...
אני יודעת שבתי ספר של חבד וכאלו לא נחשבים חרדיים אלא ממלכתידתי כי הרבי רצה שאנשים שלא שולחים את הילדים שלהם לחרדי-ישלחו לחבד ויקבלו חינוך מספיק חרדי ומספיק ממלכתי... אז ישיבות חבדניקיות זה כמו הסדר או כמו ישיבות חרדיות?
חשבתי על זה, התלבטתי אם לכתוב את זה. חלק מהמידד של השירות בצה"ל בחב"ד זה המידד של השליחות, שכדי לקדש את שם ה' בעולם ולגרום לשם שלו להיות אהוב בעולם, הם הולכים לצבא (לא יודע בוודאות אם זה השיקול שלהם, אבל זה בהחלט הגיוני). אבל בסופו של דבר אצלם זה רק כלי כדי להגן/לקדש את שם ה' בעולם. מבחינת התפיסה החבדי"ת אין ערך עצמי (ערך מקודש) לצבא. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך בסוף.
נ.ב אינני חב"דניק והדברים נכתבו לפי ראות עיניי. עדיף שתשאלי חב"דניק שיסביר לך את תפיסתם.
אה, עכשיו הבנתי. לא יודע. מניח שבאמצע (יש אפשרות אך לא חובה)
יש ישיבות שהמקובל בהן הוא לעשות פטור (כמו הישיבה בכפר חבד) ויש כאלה שיש להן הסכמים עם הצבא על שירות אחרי שנת לימודים ב770 ורצוי גם חתונה (כמו הישיבה בקרית גת)
שתיהן ישיבות גדולות עם לא מעט תלמידים.
אבל חייבת להדגיש שבסופו של דבר זו תהיה הבחירה האישית של הבחור לכאן או לכאן וזה לא משנה איפה הוא לומד.
באף ישיבה אין איסור מפורש ללכת לצבא (אלא רק מינימום דחיית שירות עד אחרי החתונה) אבל גם אין יותר מידי עידוד לצבא.
לדוגמא במשפחה שלי חלק עשו פטור משירות וחלק שירתו.
אחת הבעיות המרכזיות שגורמות להמון בחורים להוציא פטור זה שהצבא עושה להם בעיות עם שנת הלימודים ב770 אחרי 3 שנים בישיבה גדולה ואף בחור לא רוצה להיות עריק ולהסתבך.
התוצאה היא שחלק מהבחורים עושים פטור וחלק חותמים על הסכם מסויים שדוחה להם את השירות לאחרי החתונה.
לרוב מי שעשה פטור כבר לא יעשה צבא, אם כי יש כאלה שמבטלים אותו (לפעמים אפילו בגיל 30+ ואז הם מתגייסים לפיקוד העורף, הרבנות או כל מיני דברים בסגנון).
תודה
היי,
במסגרת מאמר שאני עושה על תפילה וכוונותיה , מחפש שמות של ספרים חב"דיים על עניין התפילה וכוונותיה (מה לכוון וכו'). ברמת הידע שלי, למדתי בעיקר את ספר התניא ועוד מספר קונטרסים קטנים.
תודה!
שלום וברכה,
מחפשים תרומה של ספרי קודש לבית מדרש בישיבת שפע מקור חיים בירושלים- ישיבה תיכונית בניחוח חסידי מיסודו וברוחו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל.
מחפשים בעיקר ספרי חסידות והלכה, אך כל ספר יתקבל בברכה.
ניתן ליצור קשר במייל oyagel@yeshivatshefa.org.il
תזכו למצוות
תקציר:
האדמו"ר מלובביץ׳ (חב"ד) לנתניהו -
"תצטרך להיאבק עם 119 אנשים, בוודאי לא תתרשם מזה כיוון שהקדוש ברוך הוא לצד הזה״.
דיוק המילים "לצד הזה" ולא "בצד הזה", דומה מאוד למה שבתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".
הסבר בדרך אפשר ב2 אופנים 👇
לדייק בכל אות. צוטט בשם הרבי "כיוון שהקב"ה בצד הזה". משמיעת הקלטת שומעים ברור שהרבי אמר "כיוון שהקב"ה לצד הזה", עם אות למ"ד, לא אות בי"ת.
https://x.com/OrwellTruth1984/status/1759284144620667267
מה זה משנה? בתלמוד מדייקים שצריך להגיד "לך לשלום" ולא "לך בשלום".
הסבר #1: אולי כי למ"ד זה לשון לימוד, צריך ללמוד ולהתקדם.
נכון בהקשר לשלום, למרות שבהשקפה הראשונה נראה כאילו אם עושים פשרה משיגים שלום, הנה כאשר לומדים את הנושא לעומק, מגלים שזה נכון רק בהקשר לאויב ידידותי ומתחשב, המריבות שבתוכנו. כאשר מדובר בהקשר לאויב האכזרי החיצוני זה הפוך: כל כניעה אליו רק מרחיקה את השלום.
נכון גם בהקשר ל"צד הזה". צריך ללמוד את הצד, האם הוא באמת הצד שאפשר להגיד עליו "הקדוש ברוך לצד הזה". יש "ידידים" במרכאות שטוענים שהם בצד הזה, אבל הנכון הוא שהם באמצע. כמה באמצע? תלוי מה עמדתנו, כי אם אנחנו נסכים לעמוד עם רגל אחת ביבשה ורגל אחת בים, טענת שונאי ציון ועוכרי ישראל תהיה שזה לא מספיק, ועמדת ה"ידידים" האלו תהיה שצריך להתפשר. זה למה עמדת ישראל צריכה להיות מה שיותר ימינה, שאז גם אם תהיה פשרה, היא תהיה יותר רחוקה מהים.
הסבר #2: ההבדל בין "לך בשלום" ו"לך לשלום", זה שהאות למד הקדמית משמעותה להתקדם לכוון, לא לעמוד במקום אחד. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ביחד עם זה נאמר עליהם "ילכו מחיל ⁵אל חיל". לא להסתפק עם "שלום" שלא עושים לנו שואה רחמנא ליצלן ולהגיד שאם אפשר לחגוג יום עצמאות, זו כבר "ראשית צמיחת גאולתנו", כי בהשוואה למה שהיה בימי הביניים זה מצב מזהיר. גם אם המצב מזהיר, צריך להתקדם שיהיה עוד יותר "מחיל אך חיל", אחרת זה לא שלום.
אותו דבר גם עם "לצד הזה". גם אם זה כבר הצד הנכון, ובלשון התלמוד הובא בספר תניא קדישא בתחילתו
"ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה..", צריך להתקדם עוד ועוד "לצד הזה", כי צדיק זה מלשון "צד", להתקדם עוד ועוד בכוון להיות צדיק, "ילכו מחיל אל חיל".
