כל מפגש אקראי של לפחות חמישה דתיים - יוביל להוצאת חולצה לרגל המאורע.

ככל שעל הטלית שלך יהיו יותר קישקושים וצבעים ככה הסיכוי שאתה כמעט ולא משתמש בה.

אחד המשפטים שדתיים הכי שומעים במסעדות: "אני הולך לקבל תעודת כשרות עד סוף השבוע"

עוד אחד: "הכל כשר פה, רק אנחנו פותחים בשבת".

מסורתים פיתחו את התשובה האולטמטיבית לעיקוף כל האיסורים שבתורה: "אני דתי בלב!" (תוך כדי דפיקות אקראיות באזור החזה).

מדהים איך חילונים מאמינים שתמונה של הבבא-סאלי יכולה לגרום לנו להאמין שהפלאפל כשר.

היתרון היחידי בלקחת מתנחלת לאשה זה הרעיון של כיפות חינם לכל החיים.

ככל שהשם של ההתנחלות יותר מוזר ככה הסיכוי שהוא מורכב מחצי קרוון ובאר מים יותר גדול!

גפילטעפיש הומצא ע"י פסיכופטים סאדיסטים חסרי טעם, ושלא יעבדו עליכם!

בשולחן שבת דווקא זה שידפוק הכי הרבה על השולחן זה שאין לו שום חוש קצב.

תמיד יהיה את המעצבן הזה שיתעקש לשיר שיר חדש בשולחן שבת, ותמיד השיר הזה יהיה משעמם בטירוף!

ככל שתבוא יותר עייף לשולחן שבת, ככה הדבר תורה יהיה יותר ארוך .

בסידור - העמודים של ברכת המזון תמיד דבוקים אחד לשני (משאריות, זה בדוק, תפתחו ותראו בעצמכם).

בשניה שתחזיק ביד יותר מ'ברכת לבנה' אחת זה הרגע שבו כולם יזרקו לך את שלהם שתחזיר לבהכנ"ס.

הירח תמיד יהיה מאחורי העץ הכי גדול!

כל עוד לא עברת את גיל 50 - דג מלוח על קרקר הוא מחוץ לתחום שלך.

האחרון שיכנס לבית כנסת בערב יום שישי תמיד יכנס עם שיער רטוב.

בכל תפילת יום שישי תמיד יהיה אחד שיהיה עליו שלושה ביפרים שני אקדחים ועשר מחסניות.

בבר מצווה תמיד יהיה את המעצבן שיתפוס את הסוכריות ויזרוק אותם על הראש של הילד.

ותמיד יהיה את זה שיזרוק בחזרה לעזרת נשים.

בבר מצווה של חילונים תמיד יזרקו את הסוכריות בזמן הלא נכון.

ככל שילד שעומד מול זקן עושה פרצוף יותר מסכן ככה יש יותר סיכוי שהוא יקבל סוכריה.

בראש השנה, ככל שהכובע של החזן יותר גדול, ככה אתה תבלה יותר זמן בבית כנסת.

בראש חודש למרות שדפקו על התיבה ו-17 איש לפניך אמרו בקול "יעלה ויבוא", כשאתה תגיע לקטע הזה גם אתה תגיד את זה בקול.

בהבדלה בבית כנסת אחרי שמברכים על הבשמים תמיד יהיה את המתפלל הזה שמרוחק קילומטרים מהבשמים, שיעשה כאילו הוא מריח ואז יגיד "ממממ".

שעון שבת תמיד יכבה לך באמצע הכתבה הכי מענינת.

לרוב אתה תמצא לאחר מכן את אחד מבני משפחתך קורא בחדר מדרגות.

יש קשר ישיר בין רמת ה"דתיות" לבין רמת המקוריות והביזאריות בתלישת ניר טואלט בשבת ב"שינוי".

זה לא משנה כמה שתשכנע אותם, נשים תמיד יאמינו שאם הם ישתו מהיין של ההבדלה יצמח להם שפם. 

הפרצוף הכי תמוה שתראה בחיים: הפרצוף של מוכר שאתה שואל אותו אם במה שקנית יש קטניות.

אחרי שקראו "המן" בקריית המגילה וכל הילדים פוצצו את כל הנפצים שלהם, תמיד יהיה את הילד המעצבן שיביא את היריה האחרונה אחרי שהחזן המשיך לקרוא.

עד שתתרגל להגיד "משיב הרוח ומוריד הגשם "כבר יגידו "מוריד הטל". 

אם תשלח עוגה שאפיית במשלוח מנות, יש סיכוי גדול מאד שתקבל אותה בחזרה מחבר אחר.

הדבר הראשון שעולה לך בראש כשאתה מקבל משלוח מנות: "מה למען ה' אני עושה עם המיני בקבוק יין הזה?

אתרוג תימני זה פומלה עם פיטם, ושלא יעבדו עליכם.

לא משנה כמה שתשמור עליה, אחרי יומים תמיד ישאר לך מהערבה רק מקל!

אחרי שסוף סוף תתישב בסוכה אחרי שעלית וירדת מאה פעם עם האוכל, תמיד תגלה ששכחת את הדבר הכי חשוב.

בצומת רעננה תמיד ימצא איזה דתי עם תיק גדול שידפוק לך על החלון שתיקח אותו טרמפ.

ג'יבריש = הזמן בין נטילת הידים בשבת עד שאבא חותך את החלה.

הסיבה היחידה שילדים באים לבית כנסת ביום כיפור זה להטריף אותך עם שקית הבמבה שלהם. בדוק.

פסיפלורה זה הפרי היחידי שלא יאכלו בראש השנה כי לא ניתן להמציא מה יקרה לאויבנו אם נאכל את זה!!!

תמיד בארוחה בערב שבת היין ישפך על הבגד הכי שווה.

ותמיד זה יהיה על הבן אדם שמתעצבן הכי מהר.

תמיד ימצא האחד שיגיד לאחותו שללמוד למבחן בהיסטוריה למחרת אסור בשבת, אבל הוא בעצמו קורא בינתיים אם יש שידור חוזר של מכבי-חיפה-מכבי-ת"א שנערך, כמובן, בשבת.

כולם מחכים בקוצר לחד גדיא - וכשמגיע הזמן - כולם שפוכים מהיין - ומקצרים לחמשיר.

וכן , כולם מתבלבלים אם "שונרא" זה חתול, גדי, שור, נר, מקל, צייד או סתם קללה בארמית.

הילד הקטן בבית תמיד יסרב לשיר סולו את 4 הקושיות.

הזייפן הכי גדול יתנדב במקומו.

תמיד יפול עליך להגיד את "רשע - מה הוא אומר?"..

בודדים גוזרים מ"המוסף לשבת" את החלק הטעון גניזה.

הייתי מתנצל על ההפרעה,

אבל לא יודע עוד כמה כאלה יש פה..
מישו קורא את זה בכלל?

[פורום עם דדליין של 20 יום לתגובה, איזה מתח...]

או וואו.

תובנות מתוקות

מיוחד לראות את השינוי..

התחושה שה' מלווה אותי

מתוקה מאד

מה כבר ביקשתי

אמת פשוטה

ולב

קצת לב בעולם הזה

..

לשמר את הרצון

על להבה נמוכה

הוא עוד אצלי בלב

עולה ויורד.

טוב שיש פה שקט

אפשר לחשוב

טוב די.

זה שלי עכשיו

מסע שלי 

מבודד.

איפה הרצון שלי מונח

ואיך ללכת בדרך הזו

היא מרגישה לי ארוכה

להמתיק את האופק

שיהיה בשביל מה.

וללכת בה

בשקט.

שוב ושוב

אך הפעם קומה מעל

ולא לשווא הדרך הזו.

להרגיש את הליטופים

את האהבה. ה' איתי.

(זה שלי עכשיו,)

התבלבלתי

כבר תקופה

עכשיו זה שלי

כאן?

דפיקות חלשות, מספרות לי.

האם לשמוע להן?

יום יומיים

אולי שלושה

אולי ניתן ללב

קצת מקום

~

הנה הגעתי עד פי הבאר

אך מה לי התכלית

בלי כד המים

ממ

אחרי פורים.

נראלי זה טוב

זה צריך שינוי

זה נסתר אבל כשזה מתגלה

הכאב עולה

אולי אשאל

אבל הלב יותר יודע,

טוב נראה

..

קדושת פורים

ושמחת פורים

עד דלא ידע

הציפור
צריכה לעוף, גבוה לשמיים

להתעופף מעל האדמה

לעזוב הכל(?)

כי רק כך אפשר להרגיש 

חופשיה באמת

אולי גם לפגוש 

עולם אחר,

ללמוד דברים חדשים

על עצמה

ועל הסביבה

צריכה או שהרצון 

הוא זה שמוביל אותה

לבדוק את גבולות ארצה

שתוכל לדעת את מקומה בעולם

גם צריכה היא להתנקות מאבק

הדרך שבה היא עברה

לא יכולה (?)  היא לבוא ככה

או שאולי צריכה היא מוביל דרך

שיעזור לה

שיכוון את צעדה

יטהר אותה, ירפא אותה

או שצריכה היא ללמוד לבד,

להתקדם כמה צעדים

רק היא

אבל איך?

רוצה היא להיות משוחררת

כדי שיהיה בה את

אותה אמת

טהורה

אך מה לעשות

כשכל ליבה ומחשבותיה

מופנים למקום אחר

מה תוכל היא לעשות?

רוצה היא בקשר 

ורצון עז בוער בקירבה

לדעת עוד ועוד

אך מה האמת,

מה הדרך הנכונה

ומה מתכוון ליבה ?

(ממ, 
אבל מה שלום הלב?

ואיך זה שהוא נשבר?

ולמה סליחה?)