בס"ד לק"י
תראה אחי, לא פשוט כל הסיפור שלך. ואת האמת, אני די מבין לליבך.
ראשית כל, אמרת שהיא מסוגלת להשליט השכל על הרגש, משא"כ אצלך שהרגש שולט על השכל. קצת קשה לי לקבל דבריך, שכן בעל התניא כותב בספרו (בפרקים הראשונים) שתמיד, אבל תמיד, אפשר להשליט השכל על הרגש. זהו טבעו של אדם.
נכון, אומנם הרגש ינסה להתגבר כל הזמן, אך שורה תחתונה, מבחינה מעשית, המוח הוא שנותן את ההוראות ולא הלב. הלב רוצה והמוח עושה. כך זה עובד.
בהקשר לזה, אפשר לומר את המשפט הידוע: "מה שהעיניים רואות הלב חומד...".
ובכך, לענ"ד, טמון הפיתרון. לא לראות.
ה"נועם אלימלך" כותב בצעטאלע קטן (פתק קטן) שלו (מופיע התחילת ספרו בחלק, אם לא כל ההוצאות), שאחת מההדרכות הטובות בשביל להיות עובד ה' היא, שלא יסתכל אדם למרחק יותר גדול מד' אמותיו. ללכת מכופף מפני השכינה (כדברי הגמ' בקידושין פרק ראשון, אזור דף ל'-ל"ב), והעיניים באדמה, כמו שאדם מתפלל (כפי שפסק השו"ע בתחילת או"ח).
ע"י זה, מעבר לכל שאר התועלות שיצאו לך, בע"ה, מכך, תצא התועלת הגדולה. אתה לא תראה אותה.
קשה לך לטמון את הראש באדמה? אז תחליט שאתה מסתכל תמיד יותר למטה, וברגע שאתה רואה שולי חצאית, שלום שלום, והעיניים ברגלים (שלך...).
ע"י זה אתה מגיע ממש, למה שאתה מבקש כל בוקר "ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון", כי ע"י ניסיון, עלולים להגיע לביזיון....
אבל אתם מדריכים באותו סניף. אם מדובר בסניף בני עקיבא/ עזרא מעורב, זו באמת בעיה.
השאלה היא, עד כמה זה חשוב לך. עד כמה אתה מבין שההשתהות בקשר הזה, ואי הדיבור והמפגש עימה חשובים לך ולנפשך (אגב, נדמה בעיני שהדיבורים שלכם, מפעם לפעם, הם אינם טובים, שהרי הם רק מגרים. או שאת סוגר או שאתה קוצב זמן, לא באמצע, ללא מסגרת. אז כל המחיצות, ח"ו, ישברו).
אם אתה רואה אותם כדבר שברומו של עולם עומד, אני הייתי הולך על כל הקופה, ומוכן אפי' לעזוב את ההדרכה.
הרי מה אתה מקבל מזה? עוזר להוא ומסייע לאחר? אדוני, ומה איתך?
אם אדם עוזר לאחד בשעת צרתו ולשני בשעת שברו, ונפשו מה תהא עליה????
יש מצבים שאדם צריך לדעת להיות "אגואיסט", כן במלוא מובן המילה.
יעקב יכל להיאבק עם המלאך, להיות עם לבן ולשמור מצוות מא' ועד ת', רק אחרי ששהה ארבע עשרה שנה (לא פחות ולא יותר, 14!!!!!) בישיבתם של שם ועבר. ישב וחיזק את עצמו. עבד את ה' בכל לבבו נפשו ומאודו, ורק לאחר מכן, יצא לעולם הגדול, להתמודד, להיאבק (להיפצע בגיד הנשה), אך לבסוף, גם לנצח. ורק אז קראו לו ישראל, כי רק אז הוא הוא יכול ליצג את תפקידו ומאבקו של העם היהודי, ורק אז הוא היה יכול להיות עם.
אם אדם לא בונה את עצמו, הוא אינו יכול לעזור לאחרים, כי גם האחרים (בנוסף לעצמו, כמובן) ידפקו. שהרי אם הוא יהרס, איך הוא יוכל לעזור לאחרים????
על כן נראה בעיני הדלות, שאתה צריך לחתוך. או לא לדבר בכלל, ולא לראות וכו' וכו' (שזו בעיני הדרך הטובה, אך, נראה שכך, גם הקשה [לא בטוח בכלל...]). או שתבחר לקצוב זמן, עדיף של דיבור בפלאפון, אך אם א"א אז גם דיבור ישיר. אך אתם חייבים משמעת עצמית בכדי לעמוד בזה, אחרת אוי לכם ואוי לכל הסובב אתכם (יכול להיות שזו דרך יותר קשה, משום שזו דרך של קרוב אך לא קרוב, שהגבולות לא ברורים, והרגשות גואים. אני חושב שתדע, בע"ה, ובהתייעצות עם הוריך [לאן הם נעלמו מהסיפור, בהתחלה הם היו קשורים, ועתה?...], לבחור את הדרך הנכונה ושביל הזהב עד לארץ עוץ...).
ובע"ה תעשו ותצליחו וה' הטוב בעיניו יעשה.
