בס''ד
אני יודעת שאני קצת תקוע פה אבל נראה לי שכדאי לכם לקרוא!
(לקוח מחברים מקשיבים)
זהו.זה ניגמר.
החודש ארגון המטורף הזה.
כבר שבועיים שהיא לא אוכלת כלום,אלא אם במבה וביסלי נחשבים אצלכם אוכל.
אמא שלה בכלל אכולה סרטים:
'ענבלי, מה קרה לך?
עד שלא ייקחו אותך באמבולנס לא תירגעי?
והציונים שלה? ...קפיצת בנג'י,רק שגם החבל נקרע.
אבל לא זה מה שהפריע לה.
היא הסתכלה במראה ורצתה להקיא.
היה בה משהו מגעיל,דוחה,בבועה שנשתקפה אליה בחזרה
'מי את?'
שאלה את עצמה, 'תסתכלי על עצמך...תראי למה נהפכת?'
היא חשה בחילה.
היא הסתכלה פנימה,מחפשת נואשות אחר הדבר הזה שהיה פעם לב
כלום.
רק חור שחור.ענק.ובאמצע תקועה לה מדליה נוצצת זהב:
'למדריכה הכי שווה בסניף'.
הכול התחיל עם פתיחת חודש ארגון:
דיני הקומונרית הטרייה, מטורללת עם קבלות, אספה אותם, צוות הדרכה רעב, לישב"צ ציונות
תחת הכותרת: טוב למות בעד סניפינו!
בהתחלה הם חשבו שזה יעבור לה.היא עברה כבר כמה קומונריות ובתור מדריכה וותיקה היא ידעה שהחיידק המשוגע הזה אמור לעבור.
כאילו כולן דופקות את הטראש טוק המוכר על:
'כמה שזה חשוב, והגיע הזמן להזיז את הסניף הזה בלה בלה'
אבל הדיני הזו הראתה שהיא קורצה מחומר אחר.
הגי'נגי'ת העדינה עם הצמה התגלתה כפצצת אנרגיה!
'זה לא מעניין אותי מה הלך כאן קודם,אבל השנה אנחנו הולכים לתת בראש!'
היא אמרה להם בהתלהבות.
'ואני מתכוונת לזה'.
דממה הושלכה בחדר.
עשרים זוגות עיניים מעריצות של כל צוות ההדרכה נעוצות בקומונרית הכריזמטית.
דיני,עצרה רגע, מעריכה מחדש את המצב. נראה טוב, אפשר להמשיך:
'אני רוצה שהידים!' שתתאבדו על הסניף.תתנו ה כ ו ל!'
ענבל הסתכלה על דיני. חיוך קטן נמרח על שפתיה. נדמה לה שהיא מתחילה לחבב את הגי'נג'ית הזו.
'סוף סוף היא תוכל להראות לכולם מה היא באמת שווה'
מיכלי טובה בלימודים, בת אל טובה עם חברים,מוריה...טוב, מוריה לא צריכה להוכיח כלום כי יש לה הורים עשירים אבל היא...ענבלי,זו ההזדמנות שלה והיא ממש לא מתכוונת לפשל.
'את מבחינתי המדריכה הבכירה, את המנוע...' דיני אמרה לה אחר כך ביחידות.
היא אהבה את הכינוי הזה. המנוע.
רגשות,חברויות, כיבוד הורים, הכול יופי טופי, אבל בחודש הקרוב גם הריבונו של עולם הולך לשבת אצלה על ממתינה.
וככה,לאט לאט היא הרגישה איך שהיא הולכת וקוברת עת ענבלי הישנה, הרגישה,ההיא שהחברות ידעו שהלב שלה ענק כמו הים...ומולידה במקומה טכנוקרטית מונחת מוטרה.
בהתחלה זה לא בא לה בקלות:
אמא ביקשה להוריד את הפח בדיוק דקה לפני שהיא הלכה לישב"צ
שיראל, אחותה הקטנה, ביקשה סתם לשחק..
פתאום היא קולטת בדרך לסניף את תהילה,החברה הטובה שלה יושבת על ספסל ובוכה.
נו מה, איך היא יכולה להתעלם?
עם כל הכבוד לסניף ויש כבוד,יש דברים קצת יותר בוערים.
אבל אז הוא הופיע. הקול.
עם שיער משוח בגי'ל,מדיף ריח של דולצ'ה וגאבנה,עטוף בכתובת אש בצורת 'הצלחה' .
'את באמת רוצה להפסיד הכול?'
'הרי רק את יודעת כמה חיכית לזה.חברות מה חברות, קודם כל ההצלחה שלך!
אופסי.זאת אומרת קודם ההצלחה של הסניף.'
למחרת היא מצאה את עצמה שולחת מבט קפוא לעבר אמא שלה שביקשה ממנה להוריד ת'פח
שוב דקה לפני הישב"צ.
ופתאום היא כבר צועקת על אחותה הקטנה שבסך הכול רצתה קצת צומי.
טוב, נו, היא רק ילדה. יעבור לה.
או שלא...
ושוב בדרך לסניף היא נתקלת בתהילה מבואסת פחד.
היא רצתה לגשת אליה,כמו תמיד, אלא שאז הוא הופיע,תקיף מתמיד.הקול:
'נו מה, תצילי עכשיו את כל העולם?
פשוט תמשיכי ללכת...כן ככה,זהו.היה כל כך קשה?'
היא תפקדה כמו מכונה. יד ימינה של הקומונרית.
חילקה הוראות,סידרה, צרחה פה, גערה שם. מפקדת אמיתית.
אין מה לעשות, מישהי צריכה לעשות את תפקיד האיש הרע.
וככה,לאט לאט מצאה את עצמה על אוטומט.
וכל פגיעה במדריך סורר, כל נזיפה במדריכה טרייה, הוסיפה עוד שכבה ועוד אחת.
ערב ההכתרה אי אפשר היה להתקרב אליה. המטרה הייתה ברורה:
אנחנו הולכים לדפוק כאן שואו.
והלב הקר שלה...קיבל במקום דם,אלקטרונים.
היא הייתה מבויתת כמו טיל אוויר אוויר.
רגע האמת הגיע: הכול דפק כמו שעון.
ההכתרה יצאה פיצוץ. עד שתיים בלילה לא הפסיקו לבוא אליה ולהחמיא.
היא גנבה את ההצגה.שיכורה ולא מיין. חומר חזק הסם הזה. הכבוד.
בבוקר למחרת היא קמה.
משהו לא התחבר לה, אם הכול כל כך טוב, למה יש לה בחילה.
היא ניסתה אקמול אבל כלום. זו לא בחילה מהסוג הזה.
ואז היא נתקלה בה.
היה בה משהו מגעיל, דוחה,בבועה שנשתקפה אליה בחזרה.
היא הסתכלה פנימה,מחפשת נואשות אחר הדבר הזה שהיה פעם הלב שלה.
אבל כלום...
רק חור שחור. ענק.
ובאמצע תקועה לה מדליה נוצצת זהב:
'למדריכה הכי שווה בסניף'....
