מכיוון וזה בסכנת העילמות בתוך הפורום,ואולי אנשים לא ממש שמו לב לזה,אז נקדיש לזה אשכול(אולי זה נשמע ציני,אבל זה באמת לא...)מתוך אשכול "מה שאנשים מוכנים לעשות",תגובתו של יואב:
(ההערות שלי בתוך סוגריים מודגשות.)
זה ארוך...
אבל שווה! (זה באמת שווה!)
שמחה אמיתית ופנימיות האדם - אהוד סיאני
הדברים המובאים להלן פורסמו בעבר ב"מעייני מעלות".
--------------------------------------------------------------------------------
צפרדע1
אינני זוכר איפה ראיתי את הגרפיטי הזה, אבל אני בהחלט זוכר את הרושם הרב שזה הותיר בי. "ילדים זורקים אבנים על צפרדעים בצחוק. צפרדעים מתות באמת". מעולם לא הרגתי צפרדע, בין ברצינות בין בצחוק, ואף פעם לא ראיתי מישהו אחר זורק אבן על צפרדע, וכשאני חושב על זה באמת, מעולם לא יצא לי לפגוש גווית צפרדע בכלל. אבל המסר ברור, צחוק של אחד מוביל למוות רציני של אחר.
וכשאותם ילדים, מהגרפיטי, משחקים להם בצפרדעים, והורגים אותן - האם הם חושבים בכלל שלאותה צפרדע ירקרקה יש רגשות? לא. הצחוק נועד בשבילם, ולא משנה להם כל כך, אם יש פגיעה, ועד כמה היא חמורה באותה צפרדע.
וגם אנחנו לפעמים צוחקים, אנחנו מרשים לעצמנו להעיר הערה צינית, בדיחה עוקצנית, איזו ביקורת מעליבה, ומיד אח"כ מוסיפים "אל תהיה כל כך כבד, זה בצחוק". בליווי חיוך שובבי, אבל בלי משים כבר פגענו, כבר הרגנו. הצפרדע הירקרקה שמולנו - הולבנו פניה, והיא שוכבת דומם, מתה, חיוורת כסיד. מתה באמת.
לכל אדם יש רגשות, וכל אחד, עם סף הרגש השונה שלו, נעלב. לא תמיד מראים את העלבון כלפי חוץ, זה קשה, זה לא מקובל להיות נעלב, זה לא מצטלם טוב, ולא נתפס כבסדר. "זה היה בצחוק, מה אתה לוקח הכל ברצינות", אבל בכל שצחוק יש שמץ של אמת, וגם אם המעליב לא מודע לשמץ האמת המצוי בהערתו הפוגעת, הנפגע מודע לה.
ישנם כאלה, שנראה להם שיש להם "עור של פיל" ואין הם נפגעים מדבר, אבל גם להם יש משהו צפרדעי פגיע בתוך תוכם פנימה. מתי נוכל להרגיש את מידת הפגיעות? את הגבול שבין "סתם בצחוק" תמים לפגיעה נוראית ברגשות הזולת? - אף פעם לא נוכל! פשוט, כל אחד נעלב במידה אחרת, אך כולם מסתירים זאת באותו אופן, בפרצוף חתום, חסר הבעה. הפגיעה היא פנימית, עמוקה והרסנית.
בצבא, כאשר היחסים בין בני אדם מאד קרובים, ישנו קשר קבוע בין כל חיילי המחלקה, קשר תמידי ורציף לאורך כל היום. כל אחד, באופן טבעי, זורק הערה פה, מילה שם, סיפור על מעשה "שוקיסטי" עדכני, תיאור פדיחה, השתתפות בבדיחות על חשבון "החריג של המחלקה", וחיוכים של הנאה כאשר המפקד יורד על אחד מהחיילים, ואפילו אם זה באמת מצחיק... יש להיזהר, כי גם כשאנחנו הורגים צפרדעים בצחוק, הן מתות באמת.
אבישי קרן
--------------------------------------------------------------------------------
תקציר הדברים: "ילדים זורקים אבנים על צפרדעים בצחוק, צפרדעים מתות באמת". כך גם בציניות וב'ירידות' על אנשים שנעשים בצחוק, אבל אנשים נפגעים 'ונהרגים' באמת. ותודה לאבישי, בוגר הישיבה.
- - -
מי מאיתנו לא חש פעם שאין לו חברים באמת? מי מאיתנו לא הצטער על כך שהוא לא יכול לספר על עצמו הכל? מי מאיתנו אינו מסתיר כמה סיפורים קטנים כאלה שרק הוא יודע ואף אחד לא? והוא היה מאד רוצה לשתף מישהו בסיפורים האלה. אבל לא יכול. והוא מתוסכל מזה...
- - -
"אחרי שבליכוד הבינו שההדלפה העלתה את מס' המנדטים לשלושים וחמישה, העריכו במפלגה שהודעת המשטרה על העמדתו לדין של ראש הממשלה תעלה את מס' המנדטים לשבעים. אולי בגלל זה הוחלט לחכות עם העניין עד לאחר הבחירות. עכשיו בודק היועץ המשפטי לממשלה מי אשם בכך שהמשטרה השהתה את הודעתה על העמדתו לדין של ראש הממשלה".
סאטיריקן ברשת ב' ביום שישי כ"ח בשבט ס"ג
אנחנו חברה חטטנית שאוהבת מאד לעסוק בפשעיו של היחיד. לצערנו אנחנו נהנים לגלות את חולשותיו של האדם ולחשוף אותם לעין כל. ואני לא מדבר כרגע על העיתונים והטלוויזיה וכל אמצעי התקשורת ההמונית.
תראו מה קורה בחברות סגורות וקטנות כשמישהו 'מפשל'. אחרי 5 דקות כבר לא כדאי שתצא החוצה. חמור מזה - עדיף שתנתק את הטלפון ותשכור כבר עורך דין להגנתך.
כמות ההערות והירידות שאדם מסוגל לקבל בגין מעידה קטנה, גדולות, מבחינה נפשית, הרבה יותר מהנזק בפועל שהוא גרם, במיוחד שלא פעם מדובר בעניינים שהיו אמורים להיות עניין פרטי בינו לבין קונו ובין מכריו.
שמעתי לא פעם מראש הישיבה על מדרש המספר כי לכל צמח יש מלאך שתפקידו לומר לו "גדל!", לעודד אותו ולגדל אותו, ואילו בחברתנו יש לא מעט אנשים שמתאמצים לומר לכל מה שמסביבם "קטן!".
לכן, כל אחד מאיתנו אינו רוצה ואף לעיתים לא מסוגל לבוא ולספר על מה שעובר עליו.
למה לשים את עצמי מול כיתת יורים חברתית, עדיף לשתוק. בדיוק בגלל זה אנחנו לרוב כה ציניים. כי אם אני לא רוצה שיגלו מי אני, ובאותה הזדמנות יגלו גם את חולשותי ובעיותי, יחשפו אותן לעיני כל, יזלזלו בי וישפילו אותי, אז אני חייב לתקוף נגד ולצאת "גבר". אני אקבור עמוק עמוק את כל מה שהייתי רוצה לשתף. אני אכסה את זה טוב טוב שאף אחד לא יראה, אני אפתח שכבת ציניות מזלזלת באחרים ומתנשאת כאילו שאני יודע הכל ושהכל אצלי בסדר וככה אני אצא לרחוב. נראה cool לא?
כן בהחלט מהכיוון שלך יש הרבה משבי קור...
זה אמור לגבי דברים שליליים שבי שהייתי אולי מאד רוצה לתקן ואני אף זקוק לעזרה בהם אבל לעולם לא אעז לדבר עליהם מחשש "מה יגידו" ואיך יסתכלו עלי אחר כך. וזה אמור אף לגבי דברים חיוביים שהייתי מעונין לשתף (רגשות, חויות), אבל אני מרגיש ש"אין עם מי לדבר".
ואז מתחיל מעגל קסמים שבו כל אחד מתבצר בטירת הקרח שהוא בנה לעצמו. החרכים הצרים שהוא משאיר לא מיועדים בכדי שמשהו ייכנס לטירה אלא לטובת התותחים הרועמים לכיוון כל טירה אחרת שקיימת בסביבתו.
זה מזכיר לי קצת את פורים בישיבה התיכונית כשכל שמחתנו בפורים היתה שמחה לאיד, היינו כאלה שכל מה שהיה להם לשמוח ממנו זה הירידות החוזרות ונשנות בלי שינוי משנים קודמות על המורים, על בית הספר על מערכת החינוך ועל ההורים. לא היה לנו משהו אמיתי לשמוח בגללו, היה לנו רק את ה"נגד" הזה בשביל לשמוח2.
"לעולם איננו בעד" אמר יהורם גאון בתוכניתו3 "אנחנו תמיד נגד. והעובדה שאנחנו נגד משהו מסוים הופכת אותנו להיות בעד משהו אחר. ולא שאנחנו בעד אותו דבר ואף פעם לא היינו בעדו. אבל כיון שאנחנו נגד משהו מסוים אנחנו בעד משהו אחר".
זו בוודאי איננה שמחה אמיתית, זו שמחה של עניים, במושגים של הלכה זו אפילו לא שמחה בדיעבד.
ואנחנו מכירים שמחה אמיתית, אנחנו מכירים שמחה חיובית, כי כולנו רוקדים באירועים משמחים ומרגישים שמחה פורצת מתוכנו, כזו שממלאת אותנו ומזרימה דם חדש בעורקינו. כי אושר אמיתי איננו כזה הבא על חשבון אחרים. בכלל, בעולמו של בורא עולם, אני לא מכיר מצוה או הלכה שלשם מילואה צריך האדם לדרוס אחרים ולעלות עליהם.
דרושים לנו אנשים אמיצים. כאלה שגם אם הם עצמם נמצאים עדיין בסביבה עוינת במובן הציני הם מוכנים להתאמץ ולהפיץ אור, הם מוכנים לספוג את כל הביקורות האפשריות ולא להחזיר באותה מטבע, לא לפתח אותו עור של פיל שאבישי מדבר עליו.
והם מוכנים גם להיות מאושרים, מאושרים באמת! מאושרים בחייהם ובמעשים, שלמים עם עצמם כמה שניתן.
ולכל אלה שקבורים מתחת לציניות שהם מחצינים... אנחנו יודעים שאתם אנשים טובים, אנחנו אפילו בטוחים שבתוך תוככם פועם לב חם שיכול להמיס את שכבות האנטרטיקה שעטיתם על עצמכם, ונגלה לכם עוד סוד, אנחנו פתוחים לשמוע מכם הכל ולנסות להתייחס ברצינות. אין משהו שיכול להפיל אותנו מהכסא וממילא אין משהו שאתם לא יכולים לשתף בו את האנשים הקרובים אליכם והאוהבים אתכם.
נכון, במהלך חייכם עוד תפגשו אנשים שיטרחו לזלזל בכם כל הזמן, אבל תאמינו להם, אל תעלו את מעלות הקרור בגללם, להיפך הגבירו את חומו של המנוע שממנו אתם חיים ותנסו להמיס גם אותם, החום המייזע הזה הוא גם גורם הדבק והאחדות הגדול ביותר ותאמינו לי שעוד תהיו מופתעים מהם.
תחייכו, תחמיאו, תעודדו, תנו מילה טובה, הושיטו יד, תגלו סימפטיה, תהיו מעורבים, תעזרו, תדונו לכף זכות, תנסו להגיע למקומו, תעמדו שם כמה דקות, תתעניינו באמת, תשאלו מתוך רצון לדעת ולעזור, תציעו עזרה, תבקרו בעדינות, תשמרו מרחק סביר, תהיו אופטימיים, תאמינו (גם באדם העומד מולכם וגם בקב"ה), תעריכו, תאמינו שאתם מסוגלים לעזור, תנו תקווה, תייחסו כוונות טובות, תנסו להצדיק, תראו את החצי המלא, תעזרו למלא אותו.
אחרי כל זה, תגלו שגם אצלכם הכל מושלם ואתם שמחים וטובי לב, אתם אפילו קצת מבוסמים ולא מיין.
פסח כשר ושמח, לנו ולכל עם ישראל בכל מקום שהם.
--------------------------------------------------------------------------------
אבל שווה! (זה באמת שווה!)
שמחה אמיתית ופנימיות האדם - אהוד סיאני
הדברים המובאים להלן פורסמו בעבר ב"מעייני מעלות".
--------------------------------------------------------------------------------
צפרדע1
אינני זוכר איפה ראיתי את הגרפיטי הזה, אבל אני בהחלט זוכר את הרושם הרב שזה הותיר בי. "ילדים זורקים אבנים על צפרדעים בצחוק. צפרדעים מתות באמת". מעולם לא הרגתי צפרדע, בין ברצינות בין בצחוק, ואף פעם לא ראיתי מישהו אחר זורק אבן על צפרדע, וכשאני חושב על זה באמת, מעולם לא יצא לי לפגוש גווית צפרדע בכלל. אבל המסר ברור, צחוק של אחד מוביל למוות רציני של אחר.
וכשאותם ילדים, מהגרפיטי, משחקים להם בצפרדעים, והורגים אותן - האם הם חושבים בכלל שלאותה צפרדע ירקרקה יש רגשות? לא. הצחוק נועד בשבילם, ולא משנה להם כל כך, אם יש פגיעה, ועד כמה היא חמורה באותה צפרדע.
וגם אנחנו לפעמים צוחקים, אנחנו מרשים לעצמנו להעיר הערה צינית, בדיחה עוקצנית, איזו ביקורת מעליבה, ומיד אח"כ מוסיפים "אל תהיה כל כך כבד, זה בצחוק". בליווי חיוך שובבי, אבל בלי משים כבר פגענו, כבר הרגנו. הצפרדע הירקרקה שמולנו - הולבנו פניה, והיא שוכבת דומם, מתה, חיוורת כסיד. מתה באמת.
לכל אדם יש רגשות, וכל אחד, עם סף הרגש השונה שלו, נעלב. לא תמיד מראים את העלבון כלפי חוץ, זה קשה, זה לא מקובל להיות נעלב, זה לא מצטלם טוב, ולא נתפס כבסדר. "זה היה בצחוק, מה אתה לוקח הכל ברצינות", אבל בכל שצחוק יש שמץ של אמת, וגם אם המעליב לא מודע לשמץ האמת המצוי בהערתו הפוגעת, הנפגע מודע לה.
ישנם כאלה, שנראה להם שיש להם "עור של פיל" ואין הם נפגעים מדבר, אבל גם להם יש משהו צפרדעי פגיע בתוך תוכם פנימה. מתי נוכל להרגיש את מידת הפגיעות? את הגבול שבין "סתם בצחוק" תמים לפגיעה נוראית ברגשות הזולת? - אף פעם לא נוכל! פשוט, כל אחד נעלב במידה אחרת, אך כולם מסתירים זאת באותו אופן, בפרצוף חתום, חסר הבעה. הפגיעה היא פנימית, עמוקה והרסנית.
בצבא, כאשר היחסים בין בני אדם מאד קרובים, ישנו קשר קבוע בין כל חיילי המחלקה, קשר תמידי ורציף לאורך כל היום. כל אחד, באופן טבעי, זורק הערה פה, מילה שם, סיפור על מעשה "שוקיסטי" עדכני, תיאור פדיחה, השתתפות בבדיחות על חשבון "החריג של המחלקה", וחיוכים של הנאה כאשר המפקד יורד על אחד מהחיילים, ואפילו אם זה באמת מצחיק... יש להיזהר, כי גם כשאנחנו הורגים צפרדעים בצחוק, הן מתות באמת.
אבישי קרן
--------------------------------------------------------------------------------
תקציר הדברים: "ילדים זורקים אבנים על צפרדעים בצחוק, צפרדעים מתות באמת". כך גם בציניות וב'ירידות' על אנשים שנעשים בצחוק, אבל אנשים נפגעים 'ונהרגים' באמת. ותודה לאבישי, בוגר הישיבה.
- - -
מי מאיתנו לא חש פעם שאין לו חברים באמת? מי מאיתנו לא הצטער על כך שהוא לא יכול לספר על עצמו הכל? מי מאיתנו אינו מסתיר כמה סיפורים קטנים כאלה שרק הוא יודע ואף אחד לא? והוא היה מאד רוצה לשתף מישהו בסיפורים האלה. אבל לא יכול. והוא מתוסכל מזה...
- - -
"אחרי שבליכוד הבינו שההדלפה העלתה את מס' המנדטים לשלושים וחמישה, העריכו במפלגה שהודעת המשטרה על העמדתו לדין של ראש הממשלה תעלה את מס' המנדטים לשבעים. אולי בגלל זה הוחלט לחכות עם העניין עד לאחר הבחירות. עכשיו בודק היועץ המשפטי לממשלה מי אשם בכך שהמשטרה השהתה את הודעתה על העמדתו לדין של ראש הממשלה".
סאטיריקן ברשת ב' ביום שישי כ"ח בשבט ס"ג
אנחנו חברה חטטנית שאוהבת מאד לעסוק בפשעיו של היחיד. לצערנו אנחנו נהנים לגלות את חולשותיו של האדם ולחשוף אותם לעין כל. ואני לא מדבר כרגע על העיתונים והטלוויזיה וכל אמצעי התקשורת ההמונית.
תראו מה קורה בחברות סגורות וקטנות כשמישהו 'מפשל'. אחרי 5 דקות כבר לא כדאי שתצא החוצה. חמור מזה - עדיף שתנתק את הטלפון ותשכור כבר עורך דין להגנתך.
כמות ההערות והירידות שאדם מסוגל לקבל בגין מעידה קטנה, גדולות, מבחינה נפשית, הרבה יותר מהנזק בפועל שהוא גרם, במיוחד שלא פעם מדובר בעניינים שהיו אמורים להיות עניין פרטי בינו לבין קונו ובין מכריו.
שמעתי לא פעם מראש הישיבה על מדרש המספר כי לכל צמח יש מלאך שתפקידו לומר לו "גדל!", לעודד אותו ולגדל אותו, ואילו בחברתנו יש לא מעט אנשים שמתאמצים לומר לכל מה שמסביבם "קטן!".
לכן, כל אחד מאיתנו אינו רוצה ואף לעיתים לא מסוגל לבוא ולספר על מה שעובר עליו.
למה לשים את עצמי מול כיתת יורים חברתית, עדיף לשתוק. בדיוק בגלל זה אנחנו לרוב כה ציניים. כי אם אני לא רוצה שיגלו מי אני, ובאותה הזדמנות יגלו גם את חולשותי ובעיותי, יחשפו אותן לעיני כל, יזלזלו בי וישפילו אותי, אז אני חייב לתקוף נגד ולצאת "גבר". אני אקבור עמוק עמוק את כל מה שהייתי רוצה לשתף. אני אכסה את זה טוב טוב שאף אחד לא יראה, אני אפתח שכבת ציניות מזלזלת באחרים ומתנשאת כאילו שאני יודע הכל ושהכל אצלי בסדר וככה אני אצא לרחוב. נראה cool לא?
כן בהחלט מהכיוון שלך יש הרבה משבי קור...
זה אמור לגבי דברים שליליים שבי שהייתי אולי מאד רוצה לתקן ואני אף זקוק לעזרה בהם אבל לעולם לא אעז לדבר עליהם מחשש "מה יגידו" ואיך יסתכלו עלי אחר כך. וזה אמור אף לגבי דברים חיוביים שהייתי מעונין לשתף (רגשות, חויות), אבל אני מרגיש ש"אין עם מי לדבר".
ואז מתחיל מעגל קסמים שבו כל אחד מתבצר בטירת הקרח שהוא בנה לעצמו. החרכים הצרים שהוא משאיר לא מיועדים בכדי שמשהו ייכנס לטירה אלא לטובת התותחים הרועמים לכיוון כל טירה אחרת שקיימת בסביבתו.
זה מזכיר לי קצת את פורים בישיבה התיכונית כשכל שמחתנו בפורים היתה שמחה לאיד, היינו כאלה שכל מה שהיה להם לשמוח ממנו זה הירידות החוזרות ונשנות בלי שינוי משנים קודמות על המורים, על בית הספר על מערכת החינוך ועל ההורים. לא היה לנו משהו אמיתי לשמוח בגללו, היה לנו רק את ה"נגד" הזה בשביל לשמוח2.
"לעולם איננו בעד" אמר יהורם גאון בתוכניתו3 "אנחנו תמיד נגד. והעובדה שאנחנו נגד משהו מסוים הופכת אותנו להיות בעד משהו אחר. ולא שאנחנו בעד אותו דבר ואף פעם לא היינו בעדו. אבל כיון שאנחנו נגד משהו מסוים אנחנו בעד משהו אחר".
זו בוודאי איננה שמחה אמיתית, זו שמחה של עניים, במושגים של הלכה זו אפילו לא שמחה בדיעבד.
ואנחנו מכירים שמחה אמיתית, אנחנו מכירים שמחה חיובית, כי כולנו רוקדים באירועים משמחים ומרגישים שמחה פורצת מתוכנו, כזו שממלאת אותנו ומזרימה דם חדש בעורקינו. כי אושר אמיתי איננו כזה הבא על חשבון אחרים. בכלל, בעולמו של בורא עולם, אני לא מכיר מצוה או הלכה שלשם מילואה צריך האדם לדרוס אחרים ולעלות עליהם.
דרושים לנו אנשים אמיצים. כאלה שגם אם הם עצמם נמצאים עדיין בסביבה עוינת במובן הציני הם מוכנים להתאמץ ולהפיץ אור, הם מוכנים לספוג את כל הביקורות האפשריות ולא להחזיר באותה מטבע, לא לפתח אותו עור של פיל שאבישי מדבר עליו.
והם מוכנים גם להיות מאושרים, מאושרים באמת! מאושרים בחייהם ובמעשים, שלמים עם עצמם כמה שניתן.
ולכל אלה שקבורים מתחת לציניות שהם מחצינים... אנחנו יודעים שאתם אנשים טובים, אנחנו אפילו בטוחים שבתוך תוככם פועם לב חם שיכול להמיס את שכבות האנטרטיקה שעטיתם על עצמכם, ונגלה לכם עוד סוד, אנחנו פתוחים לשמוע מכם הכל ולנסות להתייחס ברצינות. אין משהו שיכול להפיל אותנו מהכסא וממילא אין משהו שאתם לא יכולים לשתף בו את האנשים הקרובים אליכם והאוהבים אתכם.
נכון, במהלך חייכם עוד תפגשו אנשים שיטרחו לזלזל בכם כל הזמן, אבל תאמינו להם, אל תעלו את מעלות הקרור בגללם, להיפך הגבירו את חומו של המנוע שממנו אתם חיים ותנסו להמיס גם אותם, החום המייזע הזה הוא גם גורם הדבק והאחדות הגדול ביותר ותאמינו לי שעוד תהיו מופתעים מהם.
תחייכו, תחמיאו, תעודדו, תנו מילה טובה, הושיטו יד, תגלו סימפטיה, תהיו מעורבים, תעזרו, תדונו לכף זכות, תנסו להגיע למקומו, תעמדו שם כמה דקות, תתעניינו באמת, תשאלו מתוך רצון לדעת ולעזור, תציעו עזרה, תבקרו בעדינות, תשמרו מרחק סביר, תהיו אופטימיים, תאמינו (גם באדם העומד מולכם וגם בקב"ה), תעריכו, תאמינו שאתם מסוגלים לעזור, תנו תקווה, תייחסו כוונות טובות, תנסו להצדיק, תראו את החצי המלא, תעזרו למלא אותו.
אחרי כל זה, תגלו שגם אצלכם הכל מושלם ואתם שמחים וטובי לב, אתם אפילו קצת מבוסמים ולא מיין.
פסח כשר ושמח, לנו ולכל עם ישראל בכל מקום שהם.
--------------------------------------------------------------------------------
כל הכבוד יואב שהבאת אתזה.אני אישית ממש אהבתי..........
