הכתבה הבאה התפרסמה באתר של "הארץ". כדרכן של כתבות יש כאן הרבה שטויות וחוסר אמיתות (אגב, הכתב - יאיר אטינגר הוא דתל"ש). אבל בכל זאת מענין לקרוא.
אשמח גם לשמוע תגובות.
נחשול חסידי שוטף את הציונות הדתית. צעירים בכיפות סרוגות מגלים את הרבי מלובביץ' ואת מנעמי התעלות הרוח בסגנון חב"ד. אווירת הניו אייג' קוסמת להם יותר מהשכלתנות הלמדנית של הישיבות שבהן גדלו ומהממסד הדתי שנכנע למרות המדינה בהתנתקות. הרב קוק (הבן) היה יוצא מכליו
פעם, אם דיבר מישהו בכיפה סרוגה על "אורות", קרוב לוודאי שהוא היה שקוע ראשו ורובו בספר היסוד של משנת הרב קוק, שזה שמו. היום כשבחור מישיבת ההסדר ברמת גן זורק, "אח שלי, אני באורות", הוא כנראה מבקש לדווח על דבקות עילאית, התגלות, על נפשו הפרטית הבוערת באש האמונה.
בחצות הלילה, נר ראשון של חנוכה, ניכר בהם, באחדים מתלמידי שיעור א' של ישיבת רמת גן, השוכנת ברמת עמידר, שהם מוארים באורות. על השולחנות בקבוקי יין ריקים למחצה, סלסלות לחם פרוס וסלטים, והבחורים, שכרסם מלאה גם בדברי תורה, פוצחים בריקוד, ניגון יפה בגרונם, ויחד הם חגים באטיות, כדרך החסידים, יד נוגעת בכתף, העיניים עצומות. אורות.
שבוע קודם לכן, באולם שמחות גדול בשכונת רוממה בירושלים, חגגו מאות צעירים וצעירות, משני צדיה של מחיצה אטומה, את "חג הגאולה" - היום שבו שוחרר האדמו"ר הזקן של חב"ד ממאסר שנגזר עליו בשלהי המאה ה-18, בשל הלשנה של "המתנגדים" כחלק ממאבקם בחסידים. גם שם שרו ורקדו ולגמו וודקה בין פרק לפרק בשיעור הארוך שמסר רבם. הרב ישב לבד על הבמה, לפניו שולחן, מאחוריו שלט: "התוועדות י"ט כסלו, עם מורנו ורבנו הרב יצחק גינזבורג מלך המשיח שליט"א".
נושא השיעור הוא "מלכות ישראל", והרב מצייר חזון משיחי שבו מושלכים "נביאי השקר" ומופיע "מלך שנמלך בעם", והתורה תתחלף בהתרה של חוקים ומצוות. הקהל שותה בצמא כל מלה בחזון המהפכני. אחרי השיעור יוכלו לקנות את ספריו, או לקבלחומר הסברה על "מוקד עבודה עברית" - גוף שמקדם העסקת יהודים בלבד.
שני האירועים התרחשו בשבועיים האחרונים במגרש הציוני-דתי, שגבולותיו הולכים ומיטשטשים. מה שהיה נחלתן של קבוצות שוליות, נוגע כעת, לעתים בעוצמה רבה, בקבוצות רבות ומגוונות בלב המחנה. ביום חגה של חב"ד נערכו בעשרות ישיבות הסדר, אולפנות ויישובים דתיים-לאומיים "התוועדויות" - מונח חב"די להתכנסות חגיגית של החסידים עם רבם.
בחלק מהמקרים נשלח הרב על ידי תנועת חב"ד, אבל משפיעים חסידיים ומעין-אדמו"רים צומחים כבר בתוך הציונות הדתית. שם מפתיע בהקשר זה הוא מוטי אלון, מבכירי הרבנים, בן לאליטה הציונית-דתית, אחיו של חבר הכנסת בני אלון מהאיחוד הלאומי, שהשתקע במושבה מגדל, שם הוא בונה סביבו "חצר חסידית בנוסח פולין", כדברי מקורביו - מרכז רוחני שצומח בעיירה קטנה סביב אישיותו של רב. בשנה שעברה הוא אף נסע לאומן, לעלות לקברו של רבי נחמן מברסלב.
בעבור רוב תלמידי הישיבות, המכינות והאולפנות, יסתכם המפגש עם החסידות בשיעורים, אולי בהשתתפות בתפילה בנוסח חסידי, או בפסטיבל רוק יהודי. אבל יותר ויותר צעירים שגדלו בציונות הדתית מתגודדים סביב הרבנים הללו, מקיימים ריטואלים חסידיים ומאמצים סממנים חיצוניים - מפיאות מסתלסלות ועד חגורות משי ("גרטל"), הנחגרות כמנהג החסידים בשעת תפילה, להפריד בין הלב לחלציים.
היעד הבא של חב"ד
"תורת חב"ד לבני הישיבות" הוא גוף של תנועת חב"ד שמתמקד בציונות הדתית. ישיבות רבות לא נותנות לאנשי הארגון לפעול בשטחן, אך למרבה ההפתעה, ישיבות מובילות כמו זו בהתנחלות עלי וזו בירוחם, וגם ישיבות תיכוניות, שיתפו פעולה עם רבני הארגון בשנים האחרונות ואיפשרו להם לערוך התוועדויות, לעתים אף בתוך הישיבה עצמה.
בקמפוס אוניברסיטת בר אילן מתקיים שיעור שבועי בחסידות, מחוץ לתוכנית האקדמית, שמעביר הרב מנחם ברוד, המשמש גם כדובר חב"ד. בארגון מדווחים על עשרות אלפי עותקים מספרי ההגות והחסידות של חב"ד הנמכרים מדי שנה בחוגי הציונות הדתית. "זה מתפשט כמו מים שנעצרו בסכר וכעת נפרצים", אומרים שם. "זה לא אומר שאנשים נמשכים להיות חלק מקהילת חב"ד, אבל ספרים שכל השנים היו לומדים רק אצלנו הם היום הספרים הכי פופולריים בחלק מישיבות ההסדר".
הרוח החסידית נושבת באגפי הציונות הדתית משמאל וימין, ממלכתיים ולא-ממלכתיים, עולים וותיקים, נרשמים לסדנאות "מדיטציה יהודית". הנחשול החסידי שוטף את החברה הדתית, מחליף רעיונות ישנים בחדשים, מתגבר והולך מאז ההתנתקות בקיץ 2005, לעתים לובש צורה של הרחבת אופקים ולעתים צורה גלותית ומסתגרת.
בפברואר 2006 סיפר העיתונאי אהרון גרנות בשבועון החרדי "משפחה", על החלטתו לנטוש את משנת הרב קוק שעל ברכיה התחנך. "הפניתי עורף מאוכזבת לאידיאולוגיה הדתית לאומית שבישיבותיה הקדושות למדתי את רוב תורתי", כתב. "עם גירוש גוש קטיף, קרס אצלי סופית בסיס ההנחה שעליה חונכתי כל השנים. טעינו: מדינת ישראל אינה ראשית צמיחת גאולתנו (...) אנחנו לא חלק מהחברה החדשה שצומחת כאן ולא רוצים להיות חלק ממנה". הוא נשאר לגור בקרית ארבע, אך לבש שחורים. אחרי שמו של הרצל הוסיף: שר"י (שם רשעים ירקב), והציונים (הממשלה, הממסד), הם בלשונו "בולשביקים". "אני גלותי משום שאנחנו בגלות!" כתב.
גרנות חריג, בין השאר בכך שהתנער לגמרי מהציונות והצטרף לחסידות גור החרדית הריכוזית. רוב חניכי הציונות הדתית מגיעים לחסידות דרך קבוצות "ניאו-חסידיות" המזוהות עם חב"ד או ברסלב, שבהן אין אדמו"רים חיים ולא חצר ריכוזית. עם קבוצות אלה נמנית גם קבוצתו האנטי-ציונית של הרב גינזבורג, המזוהה עם חב"ד אף שהתרחק מהזרם המרכזי ואינו מקובל שם. גינזבורג, יליד קנדה, בעל רקע במדעים, טיפח גרעין מעריצים בהתנחלות בת עין ובישיבת "עוד יוסף חי" בשכם, והתבלט כבר בתקופת הסכמי אוסלו כמוביל קיצוני שאף ישב במעצר מינהלי.
מיעוט שכל ויתר רגש
החסידות, תנועה רוחנית-חברתית שייסד הבעל שם טוב במזרח אירופה באמצע המאה ה-18, חודרת לציונות הדתית בעיקר משום שהיא מציעה תוכן רוחני מלהיב וחדש. וכמו בימי הבעש"ט, גם לחניכי הרב קוק קוסמת החוויה הדתית האישית, וקוסמים להם תכנים מיסטיים, כחלופה לאליטיזם הלמדני בישיבות. לא פחות מהאכזבה מהמדינה, החיבור לחסידות מונע מקסם הניו-אייג' וההתרכזות בעצמי. הזרם המרכזי, המפד"לי, עשוי להיות המפסיד הגדול של התהליך.
יואב שורק, עורך המוסף הספרותי של "מקור ראשון" שמגדיר עצמו "המרכזניק האחרון", מאמין בכל לבו ביסודות האידיאולוגיים של משנת הרב קוק, "אבל צריך להעיז ללכת אתם עד הסוף, ואז לא יהיה צורך בכל התחליפים האלה", הוא אומר. לדבריו, "הרב גינזבורג ותלמידיו הם הכוח שמניע את הגל הזה. בתחילת הדרך הרב גינזבורג היה מסתובב גם בישיבת רמת גן, ואני מכיר אנשים שלמדו שם ונהפכו לאנטי-ציונים בגלל דברים ששמעו ממנו".
בגיליון מיוחד שהקדיש לגל החסידות העלון "עולם קטן", שמחולק בשבתות בבתי כנסת, כתב אחד ממבקרי התופעה, חיים נבון, רב קהילה במודיעין: "אני מתבונן בנערים המקפצים, כשעל פיהם שגורה האמרה שאין שום ייאוש בעולם - ואני רואה ייאוש: ייאוש מלשנות באמת את העולם הזה, מלשנות את המדינה מבפנים, להיות חלק משותפות אמיתית בחברה הישראלית. וצר לי על כך". וזה עוד לפני שהזכרנו את סכנות האנרכיזם האנטי-הלכתי שאפשר למצוא בשולי המחנה".
המנהיגות הדתית-לאומית דחתה תמיד את החסידות. היא בנתה את ישיבותיה, ובראשן "מרכז הרב", לפי הדגם הליטאי, שבו לימוד הגמרא הוא הבסיס, ובמשנתה קידשה את "כלל ישראל", לא את הפרט. בניגוד לאביו, הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק, הרב צבי יהודה קוק, שהיה הגב הרעיוני של תנועת ההתנחלות, הסתייג מפורשות מהחסידות. פעם אף הסביר כי "בחסידות היה מיעוט תורה, מיעוט שכל ויתר רגש. התורה היא רשות הרבים, כלל ישראל, כנסת ישראל. והרגש הוא רשות היחיד, פרטיות" (כפי שצוטט באתר של האנציקלופדיה היהודית המקוונת "דעת").
העיסוק ברב קוק האב ולא בבנו, "המתנגד", אינו מקרי. הוא היה קשור לאדמו"רים חסידיים ובשנים האחרונות מתגלה היקף הכתיבה האישית והקבלית שלו, שבחלקה צונזרה או הוצנעה על ידי חוגי הציונות הדתית. בישיבת רמת גן מוציאים איפוא מהארון את הרב קוק האב, מחבר "אורות", כחסיד.
אחד מתלמידיו, שלמה אבינר, חושב ש"זה שאנשים מתעניינים בחסידות זה דבר מבורך, אבל הרב צבי יהודה אמר שצריך להיזהר משיכרון והפרזה. אנחנו ודאי מכבדים את כל הרבנים והצדיקים, אבל לפעמים היחס לאדמו"רים מופרז וזה דבר שלילי".
מתבודדים בפארק
קשה לראות אופנה חולפת בתהליך שראשיתו בשנות ה-90, ולצדו התקיים פולמוס סוער בציונות הדתית סביב המודל החינוכי והערכי שהציעו "מרכז" ותנועת בני עקיבא. המבקרים טענו שבחוגים אלה עיקרו את חיי הדת מרגש, וכפו על התלמידים מערכת נוקשה של מצוות ולימוד תורה. כישלונו של הניסיון התבטא בשיעור הגבוה של בוגרים שעזבו את הדת. כמענה, קמו בשנות ה-90 ישיבות כמו "עתניאל" בדרום הר חברון ו"שיח" בגוש עציון, שהביאו עמן את בשורת החיפוש הרוחני וההתמקדות בפרט. תלמידיהן החלו לעסוק באינטנסיוויות לא רק בלימודי חסידות אלא גם בריטואלים חסידיים: תפילות ממושכות מלוות בריקודים, ואימצו סממנים חיצוניים.
כשקמה ישיבת שיח בידי הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג, שנפטר לפני כחצי שנה) והרב יאיר דרייפוס, היו רבנים שכינו את תלמידיה ורבניה "עובדי עבודה זרה". אבל מאז הוקמו ישיבות חסידיות גם בכפר עציון ובתקוע ובירושלים, שלושתן בנשיאותו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ).
הרב יהושע שפירא, שייסד את ישיבת ההסדר ברמת גן ועומד בראשה, מכנה אותה "ישיבה ציונית-דתית-חסידית". לדבריו, הוא דוגל בשילוב בין משנת הרב קוק לבין אלה של רבי נחמן מברסלב ואדמו"רי חב"ד. "תורת החסידות מלאה חיות קודש וקרבת אלוקים, ויש לה סגנון שיש בו להוסיף לציונות הדתית הרבה מעבודת ה'", אומר שפירא, שחלק מתלמידיו יוצאים בשעת בוקר מוקדמת לפארק הלאומי רמת גן, להתבודדות.
"חיים מלאי קדושה היו אצל גדולי הציונות הדתית, אבל זו לא היתה שפה שהתלמידים שלהם מתגדלים בה", אומר שפירא. "התוועדות זו התרחשות מלאת עוצמה וחיות, זה דבר שלא היה בישיבות שלנו. היום זו נורמה, ויש שפה שלמה סביב זה. זה כמו סיני שמתחיל פתאום לדבר יפאנית, זו מנטאליות שלמה שמתבטאת דרך המלים".
הסיבה לכך, טוען שפירא, היא ש"הדור הפך פחות שכלתני. זה לא שהפסיקו לחשוב וזה לא שבחסידות אין שכל. ובכל זאת, השכל לא משתלט על כל החיים והחיות. במידה רבה, הפוסט-מודרניזם - עם כל הרעלים שהוא מפזר - פותח בפני הנוער מחוזות אחרים. אני מרגיש שהחיפוש קיים כבר זמן רב, ואולי ההתנתקות רק חיזקה את זה. בסופו של דבר אני חושב שזה תהליך ריאקציוני טבעי, כי אם תבדוק טוב תגלה שרוב הציבור מגיע מבתים חסידיים. במובן הזה הוא חוזר לשורשיו. אני לא מרגיש שזה נעשה מתוך טלטלה או שבר. זו צמיחה".
ד"ר צבי מרק, מרצה באוניברסיטת בר אילן ועמית מחקר במכון הרטמן בירושלים, אומר ש"עליית המיסטיקה האישית והניו-אייג' קיימת בכל העולם והופכת שפה מוכרת, קבילה. פעם מיסטיקה היתה מלת גנאי שהתייחסה למשהו לא ברור, לא ממשי. היום זה חלק מתהליך גלובלי וישראלי שבו עובדי מערכת בנקאית גדולה עוברים סדנאות מהעומדת בראשה".
הוא בוגר ישיבת הר עציון שאופי הלימוד בה היה ונשאר רציונלי, "ליטאי", אך שניים מבניו לומדים בישיבות חסידיות ולדעתו, התהליך עדיין בעיצומו. "העולם החילוני היום לא מספק אתגר ויש תחושה שיש פחות מה לקבל ממנו, ואילו בישיבות החסידיות יש תחושה של חיים יותר אינטנסיוויים. הבחורים מגיעים כל בוקר לפני התפילה, מנגנים, מתוועדים. וזה לא שהם מנותקים מהעולם - בתקוע יש דוקטורנטים לתלמוד. זה עולם פתוח, יש כאן הרפתקנות מאוד גדולה".
אחד מתלמידי הרב שג"ר, שבשנים האחרונות נמשך גם לרב גינזבורג, טוען ש"הציונות הדתית החלה כמהפכה, אבל אז, כמו בכל תחום, צצו חוקים פורמליים, מגבלות. ומרוב ביטחון אין חופש, אין רומנטיקה, אין יצרים". לדבריו, "גינזבורג מציב חלופה אנרכיסטית. כרעיון הוא אומר: 'חבר'ה אתם לא חייבים לקבל את מה שהממשלה עושה, לא חייבים לקבל עולם ש'הארץ' קובע בו את האג'נדה'. זה גם בא מכיוון אסקפיסטי חילוני, כי לאנשים נמאס מתאגידים גדולים, מהממשלה, וגם מרבנים שרק שומרים על הגבולות. התוצאה היא שרבנים אומרים למשל להומו להתחתן בכל מחיר עם אשה. אז מתברר שגם על הרבנים אי אפשר לסמוך".
אשמח גם לשמוע תגובות.
נחשול חסידי שוטף את הציונות הדתית. צעירים בכיפות סרוגות מגלים את הרבי מלובביץ' ואת מנעמי התעלות הרוח בסגנון חב"ד. אווירת הניו אייג' קוסמת להם יותר מהשכלתנות הלמדנית של הישיבות שבהן גדלו ומהממסד הדתי שנכנע למרות המדינה בהתנתקות. הרב קוק (הבן) היה יוצא מכליו
פעם, אם דיבר מישהו בכיפה סרוגה על "אורות", קרוב לוודאי שהוא היה שקוע ראשו ורובו בספר היסוד של משנת הרב קוק, שזה שמו. היום כשבחור מישיבת ההסדר ברמת גן זורק, "אח שלי, אני באורות", הוא כנראה מבקש לדווח על דבקות עילאית, התגלות, על נפשו הפרטית הבוערת באש האמונה.
בחצות הלילה, נר ראשון של חנוכה, ניכר בהם, באחדים מתלמידי שיעור א' של ישיבת רמת גן, השוכנת ברמת עמידר, שהם מוארים באורות. על השולחנות בקבוקי יין ריקים למחצה, סלסלות לחם פרוס וסלטים, והבחורים, שכרסם מלאה גם בדברי תורה, פוצחים בריקוד, ניגון יפה בגרונם, ויחד הם חגים באטיות, כדרך החסידים, יד נוגעת בכתף, העיניים עצומות. אורות.
שבוע קודם לכן, באולם שמחות גדול בשכונת רוממה בירושלים, חגגו מאות צעירים וצעירות, משני צדיה של מחיצה אטומה, את "חג הגאולה" - היום שבו שוחרר האדמו"ר הזקן של חב"ד ממאסר שנגזר עליו בשלהי המאה ה-18, בשל הלשנה של "המתנגדים" כחלק ממאבקם בחסידים. גם שם שרו ורקדו ולגמו וודקה בין פרק לפרק בשיעור הארוך שמסר רבם. הרב ישב לבד על הבמה, לפניו שולחן, מאחוריו שלט: "התוועדות י"ט כסלו, עם מורנו ורבנו הרב יצחק גינזבורג מלך המשיח שליט"א".
נושא השיעור הוא "מלכות ישראל", והרב מצייר חזון משיחי שבו מושלכים "נביאי השקר" ומופיע "מלך שנמלך בעם", והתורה תתחלף בהתרה של חוקים ומצוות. הקהל שותה בצמא כל מלה בחזון המהפכני. אחרי השיעור יוכלו לקנות את ספריו, או לקבלחומר הסברה על "מוקד עבודה עברית" - גוף שמקדם העסקת יהודים בלבד.
שני האירועים התרחשו בשבועיים האחרונים במגרש הציוני-דתי, שגבולותיו הולכים ומיטשטשים. מה שהיה נחלתן של קבוצות שוליות, נוגע כעת, לעתים בעוצמה רבה, בקבוצות רבות ומגוונות בלב המחנה. ביום חגה של חב"ד נערכו בעשרות ישיבות הסדר, אולפנות ויישובים דתיים-לאומיים "התוועדויות" - מונח חב"די להתכנסות חגיגית של החסידים עם רבם.
בחלק מהמקרים נשלח הרב על ידי תנועת חב"ד, אבל משפיעים חסידיים ומעין-אדמו"רים צומחים כבר בתוך הציונות הדתית. שם מפתיע בהקשר זה הוא מוטי אלון, מבכירי הרבנים, בן לאליטה הציונית-דתית, אחיו של חבר הכנסת בני אלון מהאיחוד הלאומי, שהשתקע במושבה מגדל, שם הוא בונה סביבו "חצר חסידית בנוסח פולין", כדברי מקורביו - מרכז רוחני שצומח בעיירה קטנה סביב אישיותו של רב. בשנה שעברה הוא אף נסע לאומן, לעלות לקברו של רבי נחמן מברסלב.
בעבור רוב תלמידי הישיבות, המכינות והאולפנות, יסתכם המפגש עם החסידות בשיעורים, אולי בהשתתפות בתפילה בנוסח חסידי, או בפסטיבל רוק יהודי. אבל יותר ויותר צעירים שגדלו בציונות הדתית מתגודדים סביב הרבנים הללו, מקיימים ריטואלים חסידיים ומאמצים סממנים חיצוניים - מפיאות מסתלסלות ועד חגורות משי ("גרטל"), הנחגרות כמנהג החסידים בשעת תפילה, להפריד בין הלב לחלציים.
היעד הבא של חב"ד
"תורת חב"ד לבני הישיבות" הוא גוף של תנועת חב"ד שמתמקד בציונות הדתית. ישיבות רבות לא נותנות לאנשי הארגון לפעול בשטחן, אך למרבה ההפתעה, ישיבות מובילות כמו זו בהתנחלות עלי וזו בירוחם, וגם ישיבות תיכוניות, שיתפו פעולה עם רבני הארגון בשנים האחרונות ואיפשרו להם לערוך התוועדויות, לעתים אף בתוך הישיבה עצמה.
בקמפוס אוניברסיטת בר אילן מתקיים שיעור שבועי בחסידות, מחוץ לתוכנית האקדמית, שמעביר הרב מנחם ברוד, המשמש גם כדובר חב"ד. בארגון מדווחים על עשרות אלפי עותקים מספרי ההגות והחסידות של חב"ד הנמכרים מדי שנה בחוגי הציונות הדתית. "זה מתפשט כמו מים שנעצרו בסכר וכעת נפרצים", אומרים שם. "זה לא אומר שאנשים נמשכים להיות חלק מקהילת חב"ד, אבל ספרים שכל השנים היו לומדים רק אצלנו הם היום הספרים הכי פופולריים בחלק מישיבות ההסדר".
הרוח החסידית נושבת באגפי הציונות הדתית משמאל וימין, ממלכתיים ולא-ממלכתיים, עולים וותיקים, נרשמים לסדנאות "מדיטציה יהודית". הנחשול החסידי שוטף את החברה הדתית, מחליף רעיונות ישנים בחדשים, מתגבר והולך מאז ההתנתקות בקיץ 2005, לעתים לובש צורה של הרחבת אופקים ולעתים צורה גלותית ומסתגרת.
בפברואר 2006 סיפר העיתונאי אהרון גרנות בשבועון החרדי "משפחה", על החלטתו לנטוש את משנת הרב קוק שעל ברכיה התחנך. "הפניתי עורף מאוכזבת לאידיאולוגיה הדתית לאומית שבישיבותיה הקדושות למדתי את רוב תורתי", כתב. "עם גירוש גוש קטיף, קרס אצלי סופית בסיס ההנחה שעליה חונכתי כל השנים. טעינו: מדינת ישראל אינה ראשית צמיחת גאולתנו (...) אנחנו לא חלק מהחברה החדשה שצומחת כאן ולא רוצים להיות חלק ממנה". הוא נשאר לגור בקרית ארבע, אך לבש שחורים. אחרי שמו של הרצל הוסיף: שר"י (שם רשעים ירקב), והציונים (הממשלה, הממסד), הם בלשונו "בולשביקים". "אני גלותי משום שאנחנו בגלות!" כתב.
גרנות חריג, בין השאר בכך שהתנער לגמרי מהציונות והצטרף לחסידות גור החרדית הריכוזית. רוב חניכי הציונות הדתית מגיעים לחסידות דרך קבוצות "ניאו-חסידיות" המזוהות עם חב"ד או ברסלב, שבהן אין אדמו"רים חיים ולא חצר ריכוזית. עם קבוצות אלה נמנית גם קבוצתו האנטי-ציונית של הרב גינזבורג, המזוהה עם חב"ד אף שהתרחק מהזרם המרכזי ואינו מקובל שם. גינזבורג, יליד קנדה, בעל רקע במדעים, טיפח גרעין מעריצים בהתנחלות בת עין ובישיבת "עוד יוסף חי" בשכם, והתבלט כבר בתקופת הסכמי אוסלו כמוביל קיצוני שאף ישב במעצר מינהלי.
מיעוט שכל ויתר רגש
החסידות, תנועה רוחנית-חברתית שייסד הבעל שם טוב במזרח אירופה באמצע המאה ה-18, חודרת לציונות הדתית בעיקר משום שהיא מציעה תוכן רוחני מלהיב וחדש. וכמו בימי הבעש"ט, גם לחניכי הרב קוק קוסמת החוויה הדתית האישית, וקוסמים להם תכנים מיסטיים, כחלופה לאליטיזם הלמדני בישיבות. לא פחות מהאכזבה מהמדינה, החיבור לחסידות מונע מקסם הניו-אייג' וההתרכזות בעצמי. הזרם המרכזי, המפד"לי, עשוי להיות המפסיד הגדול של התהליך.
יואב שורק, עורך המוסף הספרותי של "מקור ראשון" שמגדיר עצמו "המרכזניק האחרון", מאמין בכל לבו ביסודות האידיאולוגיים של משנת הרב קוק, "אבל צריך להעיז ללכת אתם עד הסוף, ואז לא יהיה צורך בכל התחליפים האלה", הוא אומר. לדבריו, "הרב גינזבורג ותלמידיו הם הכוח שמניע את הגל הזה. בתחילת הדרך הרב גינזבורג היה מסתובב גם בישיבת רמת גן, ואני מכיר אנשים שלמדו שם ונהפכו לאנטי-ציונים בגלל דברים ששמעו ממנו".
בגיליון מיוחד שהקדיש לגל החסידות העלון "עולם קטן", שמחולק בשבתות בבתי כנסת, כתב אחד ממבקרי התופעה, חיים נבון, רב קהילה במודיעין: "אני מתבונן בנערים המקפצים, כשעל פיהם שגורה האמרה שאין שום ייאוש בעולם - ואני רואה ייאוש: ייאוש מלשנות באמת את העולם הזה, מלשנות את המדינה מבפנים, להיות חלק משותפות אמיתית בחברה הישראלית. וצר לי על כך". וזה עוד לפני שהזכרנו את סכנות האנרכיזם האנטי-הלכתי שאפשר למצוא בשולי המחנה".
המנהיגות הדתית-לאומית דחתה תמיד את החסידות. היא בנתה את ישיבותיה, ובראשן "מרכז הרב", לפי הדגם הליטאי, שבו לימוד הגמרא הוא הבסיס, ובמשנתה קידשה את "כלל ישראל", לא את הפרט. בניגוד לאביו, הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק, הרב צבי יהודה קוק, שהיה הגב הרעיוני של תנועת ההתנחלות, הסתייג מפורשות מהחסידות. פעם אף הסביר כי "בחסידות היה מיעוט תורה, מיעוט שכל ויתר רגש. התורה היא רשות הרבים, כלל ישראל, כנסת ישראל. והרגש הוא רשות היחיד, פרטיות" (כפי שצוטט באתר של האנציקלופדיה היהודית המקוונת "דעת").
העיסוק ברב קוק האב ולא בבנו, "המתנגד", אינו מקרי. הוא היה קשור לאדמו"רים חסידיים ובשנים האחרונות מתגלה היקף הכתיבה האישית והקבלית שלו, שבחלקה צונזרה או הוצנעה על ידי חוגי הציונות הדתית. בישיבת רמת גן מוציאים איפוא מהארון את הרב קוק האב, מחבר "אורות", כחסיד.
אחד מתלמידיו, שלמה אבינר, חושב ש"זה שאנשים מתעניינים בחסידות זה דבר מבורך, אבל הרב צבי יהודה אמר שצריך להיזהר משיכרון והפרזה. אנחנו ודאי מכבדים את כל הרבנים והצדיקים, אבל לפעמים היחס לאדמו"רים מופרז וזה דבר שלילי".
מתבודדים בפארק
קשה לראות אופנה חולפת בתהליך שראשיתו בשנות ה-90, ולצדו התקיים פולמוס סוער בציונות הדתית סביב המודל החינוכי והערכי שהציעו "מרכז" ותנועת בני עקיבא. המבקרים טענו שבחוגים אלה עיקרו את חיי הדת מרגש, וכפו על התלמידים מערכת נוקשה של מצוות ולימוד תורה. כישלונו של הניסיון התבטא בשיעור הגבוה של בוגרים שעזבו את הדת. כמענה, קמו בשנות ה-90 ישיבות כמו "עתניאל" בדרום הר חברון ו"שיח" בגוש עציון, שהביאו עמן את בשורת החיפוש הרוחני וההתמקדות בפרט. תלמידיהן החלו לעסוק באינטנסיוויות לא רק בלימודי חסידות אלא גם בריטואלים חסידיים: תפילות ממושכות מלוות בריקודים, ואימצו סממנים חיצוניים.
כשקמה ישיבת שיח בידי הרב שג"ר (שמעון גרשון רוזנברג, שנפטר לפני כחצי שנה) והרב יאיר דרייפוס, היו רבנים שכינו את תלמידיה ורבניה "עובדי עבודה זרה". אבל מאז הוקמו ישיבות חסידיות גם בכפר עציון ובתקוע ובירושלים, שלושתן בנשיאותו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ).
הרב יהושע שפירא, שייסד את ישיבת ההסדר ברמת גן ועומד בראשה, מכנה אותה "ישיבה ציונית-דתית-חסידית". לדבריו, הוא דוגל בשילוב בין משנת הרב קוק לבין אלה של רבי נחמן מברסלב ואדמו"רי חב"ד. "תורת החסידות מלאה חיות קודש וקרבת אלוקים, ויש לה סגנון שיש בו להוסיף לציונות הדתית הרבה מעבודת ה'", אומר שפירא, שחלק מתלמידיו יוצאים בשעת בוקר מוקדמת לפארק הלאומי רמת גן, להתבודדות.
"חיים מלאי קדושה היו אצל גדולי הציונות הדתית, אבל זו לא היתה שפה שהתלמידים שלהם מתגדלים בה", אומר שפירא. "התוועדות זו התרחשות מלאת עוצמה וחיות, זה דבר שלא היה בישיבות שלנו. היום זו נורמה, ויש שפה שלמה סביב זה. זה כמו סיני שמתחיל פתאום לדבר יפאנית, זו מנטאליות שלמה שמתבטאת דרך המלים".
הסיבה לכך, טוען שפירא, היא ש"הדור הפך פחות שכלתני. זה לא שהפסיקו לחשוב וזה לא שבחסידות אין שכל. ובכל זאת, השכל לא משתלט על כל החיים והחיות. במידה רבה, הפוסט-מודרניזם - עם כל הרעלים שהוא מפזר - פותח בפני הנוער מחוזות אחרים. אני מרגיש שהחיפוש קיים כבר זמן רב, ואולי ההתנתקות רק חיזקה את זה. בסופו של דבר אני חושב שזה תהליך ריאקציוני טבעי, כי אם תבדוק טוב תגלה שרוב הציבור מגיע מבתים חסידיים. במובן הזה הוא חוזר לשורשיו. אני לא מרגיש שזה נעשה מתוך טלטלה או שבר. זו צמיחה".
ד"ר צבי מרק, מרצה באוניברסיטת בר אילן ועמית מחקר במכון הרטמן בירושלים, אומר ש"עליית המיסטיקה האישית והניו-אייג' קיימת בכל העולם והופכת שפה מוכרת, קבילה. פעם מיסטיקה היתה מלת גנאי שהתייחסה למשהו לא ברור, לא ממשי. היום זה חלק מתהליך גלובלי וישראלי שבו עובדי מערכת בנקאית גדולה עוברים סדנאות מהעומדת בראשה".
הוא בוגר ישיבת הר עציון שאופי הלימוד בה היה ונשאר רציונלי, "ליטאי", אך שניים מבניו לומדים בישיבות חסידיות ולדעתו, התהליך עדיין בעיצומו. "העולם החילוני היום לא מספק אתגר ויש תחושה שיש פחות מה לקבל ממנו, ואילו בישיבות החסידיות יש תחושה של חיים יותר אינטנסיוויים. הבחורים מגיעים כל בוקר לפני התפילה, מנגנים, מתוועדים. וזה לא שהם מנותקים מהעולם - בתקוע יש דוקטורנטים לתלמוד. זה עולם פתוח, יש כאן הרפתקנות מאוד גדולה".
אחד מתלמידי הרב שג"ר, שבשנים האחרונות נמשך גם לרב גינזבורג, טוען ש"הציונות הדתית החלה כמהפכה, אבל אז, כמו בכל תחום, צצו חוקים פורמליים, מגבלות. ומרוב ביטחון אין חופש, אין רומנטיקה, אין יצרים". לדבריו, "גינזבורג מציב חלופה אנרכיסטית. כרעיון הוא אומר: 'חבר'ה אתם לא חייבים לקבל את מה שהממשלה עושה, לא חייבים לקבל עולם ש'הארץ' קובע בו את האג'נדה'. זה גם בא מכיוון אסקפיסטי חילוני, כי לאנשים נמאס מתאגידים גדולים, מהממשלה, וגם מרבנים שרק שומרים על הגבולות. התוצאה היא שרבנים אומרים למשל להומו להתחתן בכל מחיר עם אשה. אז מתברר שגם על הרבנים אי אפשר לסמוך".
