קהל יעד: נטעים- נתיבות

מה להכין:
תמונות של אנשים מהעיתון עם הבעות פנים שונות
כרטיסיות ובכל כרטיס רשום מצב רוח מסויים
3 עיגולים מבריסטול לכל חניך, בצבעים שונים
צ'ופר- עיגולי השמחה של דסי רבינוביץ' ז"ל

מהלך הפעולה:

שלב א'
כל חניך מקבל פתק שעליו רשומה תכונה: עצוב, שמח, המום, מיואש, מרגיש בודד, רוגז, מתפלא, משועממם, חסר סבלנות, עייף וכו'.
המדריך מפזר על רצפת החדר את התמונות.
על כל חניך להתאים את הכרטיס שלו לתמונה של איש שנראה לו שכך מרגיש עכשיו ולהסביר מדוע בחר כך.
לדוגמא: עצוב- כי עיניו מושפלות.

דיון
האם אנחנו שמים לב למצב רוחם של האנשים שמסביבנו?
האם אנחנו רואים את מי שלפעמים יושב בצד ולא משתתף במשחק?
אם- כן, מה אנו עושים בכדי לעזור לחבר בשעה שהוא עצוב ומדוכא כ"כ?

שלב ב'
מחלקים לכל חניך 3 עיגולים בצבעים שונים.
המדריך מרים דמות של ילד ומספר עליה סיפור (מאחד המקרים המובאים כאן)
חניך שחושב שהוא יודע איך יוכל לפתור את בעייתו של הילד אומר למדריךץ ואם אכן הרעיון נשמע למדריך הוא לוקח ממנו עיגול (צריך להגיד כל רעיון בקצרה כדי שהמשחק יזרום ולא יתקע)
המטרה- להיפטר מכל העיגולים (ניתן להציג את המקרים)

המקרים:
1. זאת אורית. היא חלתה בשפעת לפני שבוע וחצי , היא שוכבת על מיטתה ואינה מגיעה לבית הספר. היא חוששת להפסיד לימודים וקשה לה לכתוב את שיעורי הבית מכיוון שהיא חלשה.
כיצד תוכל לעזור לו?
2. אורנית רצתה מאוד להשתתף בהצגה במוצ"ש ארגון אבל המדריכה לא בחרה בה (יש המון בנות בקבוצה). אורנית מוכשרת בעוד דברים כמו ציור ושירה אבל היא נעלבה מהמדריכה ואינה רוצה לעשות דבר.
במה תוכלי לעזור לה?
3. גילה הגיעה היום לפעולה אבל כל הפעולה ישבה בצד וכשכולן יצאו לשחק, היא סרבה להצטרף למשחק. את רואה את זה. מה תעשי?
(אפשר להוסיף מקרים שיותר מתאימים לקבוצות, וכן גם לשנות מבנות לבנים וכו')

אפשר לראות ממהלך המשחק כי מספר האפשרויות לעזור גדול ומגוון ואם משקיעים מעט מחשבה ניתן להגיע לרעיונות מקוריים מאוד.
ניתן גם למיין את סוגי העזרה לעזרה בעידוד (נפש) מול עזרה מעשית (גוף, ממון)

סיכום ביניים!
כל אחד יכול להעניק ממה שיש לו לחברו. זה יכול להיות במילה טובה או במעשה קטן- והאפשרויות רבות, רק צריך לשים לב.

שלב ג'- סיפור: "זה לא היה לשווא" ע"פ ספרו של או הנרי.
אפשר לספר אותו בע"פ, לקוראו ואף להציגו.

תוכנו של הסיפור בקצרה:
דלה וג'ים זוג עני הרוצים לשמח איש את רעייתו לקראת יום הנישואים. דלה לשם כך מוכרת את שערה הארוך והיקר
כדי לקנות לג'ים שרשרת לשעונו ואילו ג'ים מוכר את השעון בכדי לקנות מסרקות לאשתו.

דלה ישבה בביתה עצובה וקודרת. מחר יהיה יום נישואיהם שלה ושל ג'ים, והיו לה רק 1.87$ לקנות בהם מתנה לג'ים. זה חודשים שהיא חוסכת פרוטה לפרוטה, וזו התוצאה. עשרים דולר בשבוע אין בהם ברכה הברה.
ההוצאות היו גדולות מכפי שחישבה תחילה. כך דרכן תמיד. רק 1.87$ בשביל מתנה לג'ים. ג'ים שלה. הרבה שעות בילתה בתיכנון תוכניות על משהו נחמד בשבילו. משהו משובח ונדיר ורב ערך- משהו הראוי ולו אך במעט להיות קניינו של ג'ים.
לפתע נצבה בסערה מול המראה. עיניה האירו אור יקרות, אבל פניה קיפחו את סומקן בתוך עשרים שניות. היא מיהרה לסתור את שערה ושמטה אותו מלוא אורכו.
והנה, שני נכסים היו לבני הזוג ג'יימס דילינגם יאנג שבהם התגאו שניהם גאווה עזה. האחד שעון הזב של ג'ים שהיה רכוש אביו ואבי- אביו לפניו. השני היה שערה של דלה.
ובכן עכשיו גלש שערה של דלה סביב לה והוא משתפך ובוהק כמו אשד מים חומים. הוא ירד למטה מברכה והיה לה כלבוש כמעט. ואחרי כן שבה לעשותו חיש ובעצבנות. פעם חככה רגע בדעתה ועמדה דומם בעוד דמעה אחת או שתיים ניתכות אל השטח האדום והבלה.
לבוש לבשה את מקטורנה החום והישן, חבוש חבשה את מגבעתה החומה והישנה. בתנופת חצאית, ובעוד הניצוץ המזהיר בעיניה, חמקה חלפה לה החוצה ובמדרגות ירדה לרחוב.
במקום שנעצרה אמר השלט: "גב' סופורניה. מוצרי שיער מכל המינים". במרוצה עלתה דלה קומה אחת במדרגות, ובעודה מתנשמת בכבדות שמה סדר במחשבותיה. הגברת המגודלת, לבנה מידי, צוננת, כמעט ולא ניכר בה שהיא "סופורניה".
"את מוכנה לקנות את שערי?" שאלה דלה.
"אני קונה שערות", אמרה הגברת. "הסירי כובעך ונראה מה טיבן".
מטה השתפך האשד החום.
"עשרים דולר", אמרה הגברת וביד למודה הרימה את שפעת השיער.
"תני לי אותם מהר", אמרה דלה.
הו, והשעתיים לאחר מכן טפפו חלפו. היא נברה וחיטטה בחנויות למצוא את המתנה של ג'ים.
לבסוף מצאה אותה. אין ספק שמעיקרה לא נבראה אלא בשביל ג'ים לבדו. לא היתה כדוגמתה אף באחת מן החנויות ובכולן הפכה והפכה. היתה זו שרשרת פלטינה לשעון, פשוטה וצנועה למראית עין, מכריזה על ערכה כיאות בטיבה בלבד ולא בקישוטים מטעים. ראויה היתה אפילו לשעון. כאשר אך ראתה אותה, מיד ידעה כי לג'ים עליה להיות. דומה היתה לו. שקט וערך- לשניהם היה התיאור יאה. עשרים ואחד דולר לקחו ממנה במחירו, והיא מיהרה הביתה וברשותה 87 סנט. כאשר תהיה השרשרת על שעונו, יוכל לתהות ג'ים בנימוס מה השעה בכל חברה שהיא, כל כמה שיהיה השעון מהודר, לפעמים היה מביט בו בגניבה בגלל רצועת העור הישנה אשר שימשה לו תחליף לשרשרת.
"אם ג'ים לא יהרוג אותי", אמרה לנפשה "לפני שיציץ בי פעם שניה, יגיד שאני נראית כמו נערת מקהלה מקוני איילנד. אבל מה יכולתי לעשות- הו! מה יכולתי לעשות בדולר אחד ושמונים ושבעה סנט?"
השעה היתה כבר שבע. היא התכוננה לשים את הבשר לארוחה על האש. ג'ים מעולם לא איחר.
דלה החזיקה את שרשרת השעון בידה הקפוצה וישבה על קצה השולחן סמוך לפתח בו היה נכנס תמיד.
אח"כ שמעה את קול צעדיו על המדרגות למטה בקומה הראשונה, ולרגע קל החווירה. רגילה היתה לומר תפילות חרישיות וקטנות על דברים פשוטיםביותר שבחיי היומים ועתה לחשה: "אנא, אלוקים, שיחשוב שאנ עדיין יפה".
הדלת נפתחה וג'ים נכנס וסגר אותה. הוא נראה כחוש ורציני מאוד. מסכן שכמותו, רק בן עשרים ושתיים היה- וכבר עול משפחה עליו! זקוק היה למעיל חדש, וכפפות לא היו לו.
ג'ים עצר בפתח, אין נוע. עיניו נעוצות בדלה, ומבע היה בהן שלא יכלה להבינו אל נכון. הוא הפיל עליה פחד. לא כעס היה זה, לא פתיעה, לא גנאי, לא חלחלה, אף לא אחד מהרגשות שהכינה עצמה לקראתם. הוא פשוט לטש את עינו אליה ולא גרען ממנה ועל פניו אותו מבע מיוחד.
בצעדים כושלים זזה דלה מן השולחן ועטה עליו.
"שערותי צומחותמהר-מהר. הבה נהיה מאושרים. אינך יודע איזו מתנה נחמדה -איזו מתנה יפה יש לי בשבילך"
"את גזזת את שערותייך?" שאל ג'ים ביגיעה רבה.
"גזזתי ומכרתי אותן", אמרה שלה,"אינך אוהב אותי באותה מידה, בין כה וכה? גם בלי שערותי הריני אני, לא כן?"
"את אומרת ששערך איננו?" אמר בסבר של טמטום כמעט.
"אינך צריך לחפש אותו", אמרה דלה, "הוא נמכר ואיננו עוד. חייך כי למענך הלך ואיננו. אולי היו שערות ראשי ספורות", המשיכה רצינית פתאום, "אך לעולם לא יוכל איש למנות לחשב את אהבתי אליך. אשים את הבשר על האש, ג'ים?"
דומה היה כאילו ניעור ג'ים חיש מדמדומי הזיותיו. הוא חיבק את דלה שלו.
ג'ים שלף חפיסה מכיס מעילו והטיל אותה על השולחן.
"אל תטעי בי דל", אמר. "אינני חושב שאיזה דבר כמו תספורת או תגלחת יפחית במשהו את אהבתי לנערה שלי. אבל אם תפתחי את החפיסה הזאת תראי אולי מדוע בילבלת אותי קצת בהתחלה".
אצבעות לבנות זריזותמרטו את הניר והחוט. ואח"כ נשמעה צוחת גיל נלהבת, ואחכ", אבוי! מעבר נשיי מהיר אל דמעות וקינה הסטרית, שהצריך הפעלה מיידית של כל הסגולות לניחומים של אדוני הדירה.
כי הנה הו שם המסרקות- מערכת מסרקות, צדעים וקודקוד, אשר זה ימים רבים היתה דלה מתפעלת מהם באחד מחלוני הראווה בברודווי. מסרקות יפים, שריון צבים טהור, ושפותהים מעוטרות אבני חן- בדיוק בגוון הראוי להנעץ בשיער הנהדר שהיה ואיננו. היו אלה מסרקים יקרים, זאת ידעה, וליבה פשוט כמה ונכסף אליהן בלי צל של תקווה שתזכה בהם. ועתה שלה היו, אבל המחלפות שהיו צריכות לפאר את הקישוטים המאוויים לא היו עוד.
אך היא אימצה אותם אל ליבה, ולבסוף מצאה ליבה לשאת את ליבה לשאתאת עיניה הכהות ולחייך ולומר: "שערותי ממהרות כ"כ לצמוח, ג'ים"
ואח"כ קפצה כמו חתול שנכווה וקראה, "הו,הו!"
ג'ים עדיין לא ראה את מתנתו היפה. בלהיטות הושיטה לו את כף ידה הפתוחה. המתכת היקרה והעמומה התנוצצה כאילו נשתקפה בה רוחה המאירה והיוקדת.
"נכון שזה יופי, ג'ים? בכל העיר התרוצצתי עד שמצאתי אותה. עכשיו תצטרך להסתכל מאה פעמים ביום מה השעה. תן לי את שעונך. אני רוצה לראות איך היא נראית עליו."
תחת שיציית לה, קרס ג'ים על הספה ושילב ידיו מאחורי עורפו וחייך.
"דל", אמר, "הבה נניח למתנות החג שלנו ונשמור אותן לזמן מה. הן נאות כ"כ עד שלא כדאי להשתמש בהן בשעה זו. אני מכרתי את שעוני כדי שיהיה לי כסף לקנות את המסרקות שלך. ועכשיו, מה דעתך שתשימי את הבשר על האש?"


דיון:
האם לדעתכם הגיבורים מאושרים או עצובים? טפשים או חכמים?

ניתן לומר שהם היו עצובים- שכן אין הם יכולים להשתמש במתנות האלו בעתיד הקרוב לפחות.
שערה של שלה נמכר, וכן שעונו של ג'ים- ייתכןשהם חשו אף טיפשים לאור העובדה- לו היו חכמים יותר היו קונים מתנות צנועות יותר שהיו מצריכותת פחות השקעה.

מצד שני- הם בוודאי שמחו מאוד כיוון שגילו כי בן זוגם הוא אדם שאיכפת לו מרעיהו ואפילו להקדיש לו את הדבר היקר לו ללא כל שיקולים אנוכיים, אלא מתוך מסירות לזולת.

ולסיום- אתם יכולים להקריא לחניכיכם את הקטע של דסי רבינוביץ' ז"ל- עיגולי השמחה.

בהצלחה.


לקוח ממרכז ההדרכה פה באתר.
תחפשו שם, יש פעולות ממש אייכותיות.

אני הולכת להתנקות.
באבו אבוה
דווקא.

כוסעמלק