אם שכולה
 
עשרות זוגות עיניים ננעצו בגדי. גדי צעק "מחלקה,הקשב!" וכולם השיבו לו חזרה: "הקשב,המפקד,הקשב!". זאת הייתה מחלקת צנחנים.מחלקה מספר 2.השעה- 18:55. הם עמדו בחצר אחד הקיבוצים של עוטף עזה, והקשיבו לגדי. הם עמדו להיכנס לרצועה בעוד כ30 דקות למבצע יבשי גדול.מבצע זה אמור למגר את כל קיני המחבלים במחנה הפליטים חאן יונס. הגיעה השעה לנוע. הם התקדמו בטור עורפי ונשאו על גבם משא כבד. הירח בצבץ בין קרעי העננים וערפל סמיך החל לרדת על הארץ..החל טפטוף חלוש של גשם, ובאופק נראתה העיר-עזה...
 
פאטימה נאנחה.שוב היא ישבה בדד,בביתה,עם כאב גרון,צירים חלושים ומטופלת ב4 ילדים.. היא הייתה לבד רוב שעות היום כי בעלה,ג'מיל-היה בא רק בשעות הערב המאוחרות ויצא בבוקר עם נץ החמה.. היא כמובן במה הוא עוסק אבל היא יכלה לנחש..הוא היה פעיל ביחידה המיוחדת של החמאס.. והוא היה מבוקש..תמיד חיפשו אותו, והיא ידעה גם מי חיפש אותו-אך לעולם- לא הצליחו לתופסו..
תמיד היו באים אליהם חברים שלו-מאוחר בלילה..חבריו היו חברים מפוקפקים,חורשי מזימות רעות...
והיום..יש לה תחושה בלב...אוי-כמה שהיא שנאה את התחושות הללו..והפעם זה היה נדמה לה-מציאותי..
 
 
גדי פסע בראש המחלקה במהירות,נושא על גבו ציוד רב.. הם עמדו בלוח הזמנים המוקצב להם. כל החיילים שמאחוריו פסעו בדממה מעיקה.הם התגעגעו הביתה אך רצו בכל ליבם להרוג את המחבלים- המחבלים שכל כך הפריעו לשגרת החיים...
 
 
פאטימה הרגישה בליבה תחושות, אבל התחושות הללו היו חצויות: מצד אחד היא הייתה בטוחה שיקרה לה משהו טוב היום והיא החליטה שהיא תלד היום את העובר שהיא נושאת ברחמה..או שמא יקרה לה משהו אחר... האווירה בחוץ השרתה עליה תחושה לא נעימה..תחושה עכורה.. הלוואי שג'מיל יחזור היום מוקדם-שלא תהיה לבדה.
 
הנה-אנחנו כבר מגיעים,לחש גדי לתומר,הקשר שלו. כולם כבר היו מוכנים לפרוץ לבתים שסומנו להם כיעד שלהם. הגיעה שעת האפס.פעל-לחש גדי.. כולם כאחד רצו שפופים ורכונים, עם הנשק דרוך וטעון.. גדי הגיע עם הכוח שלו ליעד שלהם במהירות.הם פרצו בשקט את דלת הכניסה ונכנסו לבניין. הבניין היה שקט ובעל חזות אפילה. הוא המשיך להתקדם והגיע לדירה שאליו הוא אמור לפרוץ..
הוא בעט בדלת והיא נפתחה בתנופה.העניים של גדי הביטו ימינה ושמאלה וחיפשו משהו חשוד-כשלא מצאו- עבר לחדר השני. הוא לא הצטרך לפתוח את הדלת-כי היא כבר הייתה פתוחה.הם התקדמו בלאט ונכנסו לחדר.
לפתע שמעו אנחה משמאלם- הם קפצו לעבר מקור הרעש וגילו אישה, אישה ערביה,שכורעת ללדת,ומסביבה היו 4 ילדים,ומבט מפוחד בעניים שלהם.. האישה הרימה את מבטה אליהם והתעלפה וקמה לסירוגין...
גדי התכופף לראות מה יוכל לעזור לה שלפתע-נפתח החלון בתנופה וראש של אדם בצבץ ממנו...
לאחר כמה שנית-נורא נורא צרור יריות.. גדי נפל- מתבוסס בדמו...
חבריו התעשתו במהירות וחיסלו את היורה.. זה היה ג'מיל... האישה הרימה את מבטה וראתה את שתי הגופות.. פאטימה התעלפה שוב....
 
 
ציוצי הציפורים ודמדומי החמה.זה מה שאפיין את בית הקברות הצבאי של רמת גן.
נשמעו מטחי כבוד וכל הציפורים שעל העצים-התעופפו בבהלה.
ברקע נישא קולו של החזן:" אל מלא רחמים...המצא מנוחה נכונה...לנשמת גד בן רות,שנפל בעת מילוי תפקידו..."
וברקע נישמע קול התייפחות חרישית של רותי,אמו של גדי..רק היא ומשפחתה ידעו את האמת הכאובה..שבנה גדי,כן בנה גדי,נהרג-לא בעת מילוי תפקידו... וגם לא בסתם תאונת דרכים או אימונים. הוא מת- בעצם בגלל כלום.. אפילו שכולם חושבים שהוא נהרג מות גיבורים-באמצעו של קרב עקוב מדם- הוא בסך הכל נהרג כי עזר לאישה,אישה שכרעה ללדת... וכן,רותי ידעה את האמת- שעל תלולית העפר שכיסתה את ארונו של גדי-ניצב שלט שבו כתוב- "נפל מות גיבורים" זה נכון, ולא נכון...
ורותי התפללה- שכך לא מרגישה אף אמא שכולה...כי היא גם נקראת עכשיו- אמא ששכלה את בנה במערכות ישראל... 
 

@חתולה ג'ינג'ית

השיחה אישית לא נפתחת לי משום מה

רק רואה מבחוץ שכתבת.

אז תכתבי כאן מה שכתבת לי, אם מתאים לך, ואחר כך נמחוק.