שלום.קוראים לי דניאל ואני בכיתה ח'. אבל ת'אמת? אחרי שתשמעו את מה שקרה לי לפני שנה-לא תאמינו שכל הסיפור הזה נפל עלי שרק הייתי בכיתה ז'.

אז יאאאלה,בואו נתחיל לספר..

אני הייתי הנער הכי צעיר בוועד הנוער של המושב. היינו מארגנים מלא תחרויות,ימי ספורט,טיולים מסעות ועוד מלא דברים בשביל הנוער שלנו.

ואז, כמה ימים אחרי פורים-זה נפל עלינו בצורה חזקה..

קיבלנו הזמנה מבית אבות של המושב.קוראים למקום הזה:"מועדון לגיל הזהב" מועדון-זה בטוח לא....אולי יש שם זהב...

הם ביקשו מאיתנו שנארגן תזמורת של מהנוער ונבוא להופיע אצלם..ונעשה קצת שמח בחול המועד..

וואלה? זה באמת לא בא לי בטוב!מה עכשיו הופעה?יש לנו מלא דברים להספיק בחופש של פסח..ועוד הופעה לפני זקנים?פאדיחה..

אני אישית?ניסתי להתנגד לכל העניין..אבל כל החברים של הוועד החליטו לנסות פעם אחת.."מה יש?"הם אמרו לי.."תנסה פעם אחת.."

התחלנו להתאמן. נפגשנו בערך כל ערב במועדון שלנו והתאמנו..זה היה קצת קשה.להרכיב תזמורת תוך שבועיים להופעה של למעלה מחצי שעה?אבל בכל זאת ניסינו..

אז התאמנו,עוד ועוד עד שזה כבר יצא לנו מכל החורים ומכל הכיוונים..החבר'ה קצת זייפו,הקצב לא היה טוב...אבל אין מה לעשות- הסכם זה הסכם ואם הבטחנו להנהלת בית האבות-אז נצטרך לעמוד בהבטחה שלנו..

הגיע היום הגדול-וואלה,אני לא יודע איך נרדמתי בלילה..בכל זאת ,לפני כל הופעה,כולם מתרגשים..ולי- זאת הייתה ההופעה הראשונה...

אז קמתי בבוקר.הייתי נרגש.עשינו פגישה אחרונה בשביל חזרה גנרלית,והיה סבבה.בסוף החזרה ניגשתי לנתנאל,הוא היה הסולן הראשי.
אמרתי לו"נתנאל,ת'אמת?אולי נרד מהעניין?אני אומר לך-אין סיכוי..ואנחנו נעשה פאדיחות!אנחנו בקושי יודעים לנגן כמה שירים.."
ככה התלוננתי,וקיטרתי,ויללתי אבל-זה לא עזר...נתנאל ענה לי"תקשיב,מכל דבר רע,יצא לבסוף טוב.."
טוב,בלית ברירה הלכתי לשם.
הגענו לבית אבות.המקום היה מקושט ויפה.נשאר לנו עוד 10 דקות עד שכל הזקנים ירדו להופעה.
העמדנו את הכלים במקום והמתנו.והנה הם הגיעו.הם זרמו טיפין טיפין לאולם,מלווים ע"י מטפליהם והאחיות שעובדות שם.הם היו נראים חלושים והעניים שלהם-היו כבויות.הקיצר-אנשים אומללים.התחלנו את ההופעה,ופתחנו במחרוזת שירי זקנים...כגון:"הבאנו שלום עליכם,הבה נגילה.."בקיצר כל השירים המשעממים...אווף..
בסוף ההופעה ניגשו אלינו מטפלת פיליפינית עם זקנה כפופת גב.היא סימנה לנו בידה שנבוא ונקשיב לה.היא לחשה לנו ששמה הוא ילנה אנטון.האזנו לסיפורה.מסתבר שהיא היחידה שנשארה מכל משפחתה שנספתה בשואה.היא ואחיה הגיעו לארץ באוניית מעפילים.שהם הגיעו לחופי הארץ-הם נתפסו ע"י הבריטים.הם נאבקו בהם על הסיפון,ותוך כדי המאבק,אחיה,מרדכי,עלה על התורן ותלה את הדגל-הכחול לבן...כולם החלו לשיר.."הבה נגילה.."ורקדו הורה...באמצע השירים והשמחה,נכנס ביניהם חייל,שיכור,סמוק פנים,והתחיל לירות צרורות לכל עבר.צרור אחד פגע באחיה מרדכי מת.הוא נפל.
כולנו דממנו,ילנה התיפחה חרישית.נאלמנו דום.אני לא זוכר מה עבר לי בראש באותו רגע אך אני זוכר מה ילנה אמרה.היא הוסיפה בלחש"ועכשיו שבאתם הנה,ושמחתם אותנו,נזכרתי במרדכי,האח שלי,שהוא נהרג באותו שיר-שאתם שרתם"...והיא מלמלה בלחש"תודה רבה שהקשבתם לי.."
אז זהו!זה מה שקרה לי לפני שנה,וזה הסיפור שלי.ואני מאז-למדתי לקח חשוב,בעצם -שיעור אחד גדול לחיים:
מכל דבר רע,ולא נעים-תמיד צומח משהו טוב ...

ובכן, מממממ.... קיים, עדיין, משום מה...

@חתולה ג'ינג'ית

השיחה אישית לא נפתחת לי משום מה

רק רואה מבחוץ שכתבת.

אז תכתבי כאן מה שכתבת לי, אם מתאים לך, ואחר כך נמחוק.