השמים רקים מעננים, נקיים, צלולים קודרים ואפורים. זרועי כוכבים המאירים באור עמום את עצמם בילבד, מרוחקים.
אני באמצע הרחוב וכל השאר כבר ישנים, רק אני ואלוקים, הולך כמו סהרורי, נגד הרוח ביחד עם הגשם, אני קר מבחוץ ובוער מבפנים, אני ריק, בלי מבע בעינים חלול לא מרגיש, לא בוכה, לא מבין, מחכה. וכל דקה שעוברת מביאה איתה הכרה חדשה שהוא לא יבוא ורק יום מותי יפגיש בינינו. אז אני מחכה לו,למוות האיטי והכואב או המהיר והחד. ואני הולך ,נתקע בעמוד רחוב, אני לא מרגיש. הרוח נושאת אותי איתה, ורק המוות לא בא לקחת אותי אל בין כנפיו.
ואז אני נקרע, גופי כמו מתפצל לשניים והנה אני חושב שהגיע הסוף, אך לא,זהוא כאב הגעגוע.
אני אשמח לתגובות.
