זה לא על המשפחה שלי או משו חס וחלילה.
בוקר חדש-
התעוררתי לבוקר חדש.
בוקר של התחלה חדשה.
בוקר של התחלת הכאב.
של התחלת השכול.
מאז שהודיעו לנו אתמול על אובדנך,
אמא נהיית חיוורת,
היא בקושי מוציאה מילה.
אבא החוויר גם הוא
והוא, כאילו חיי בבועתו שלו,
מסתכל לכל עבר,
כאילו הוא מנסה לקלוט בחפציך את המבט החם שלך.
אני זוכרת, איך שהודיעו לנו שהלכת לעולמים.
זה היה סתם עוד יום.
ישבנו כל המשפחה על הכורסא בסלון,
צפינו בטלוויזיה.
הקריין הודיע שוב על המלחמה.
על מה שמתרחש שם. בסיני.
סיני! זה נשמע כל-כך מרוחק,
כל-כך אחר.
והקריין ממשיך להקריא את אזורי הקרבות.
והוא מקריא את שמות הנופלים, ושמך אינו מופיע שם.
ואנחנו, שרק מקווים לטוב, קיווינו שאתה באמת לא שם.
ואז, רגע לאחר מכן, דפיקות בדלת.
רצתי לפתוח אותה.
בדלת ראיתי קצין, חיילת ורופא.
הסתכלתי עליהם ושאלתי אותם האם הם צריכים משהו.
שאלתי אותם, וקיוויתי, אם הם התבלבלו אולי בדלת,
כי פה, בבית הזה, אין שכול.
כי פה, בבית הזה, אין כאב.
שם. שם הכאב. כאן הכל שמח. הכל עליז.
אבל הם, ענו לי ברכות שלא. הבית הזה הוא הבית.
התחלתי לדאוג לך וליאיר, הרי שניכם בסיני.
שניכם באותה צרה.
שניכם לוחמים שם. זה לצד זה.
הקצין פתח את פיו להגיד דבר מה.
החיילת עצרה בעדו.
היא בשרה לנו את הבשורה הרעה.
אתה מת.
יאיר נעדר מאז אתמול.
אמא לא החזיקה מעמד והתעלפה.
אבא התחיל לגמגם, ושאל אותם אם הם בטוחים.
הם ענו לו שלצערם, הם בטוחים.
הרופא זינק מיד לטפל באמא שהתעלפה לרגלי הכורסא.
ואני. אני לא בכיתי. אני רק נותרתי המומה.
נותרתי כואבת.
ישבתי על הכורסא הירוקה בסלון, וניסיתי לעכל את מה שקרה.
אין יותר אבי. יכול להיות שגם לא יהיה יותר יאיר.
הסתכלתי על תהילה, והיא הסתכלה עלי.
שתינו לא הוצאנו הגה.
רק נותרנו המומות וכואבות.
ועכשיו, אבי, רק נותר לי לאחל לך בוקר טוב.
בוקר חדש לך ולי.
לך זה בוקר של התחלה חדשה,
בוקר של התחלת החיים שאחר-כך.
ולי. לי זהו הבוקר הקשה בחיי.
הבוקר הראשון שבו אני מתעוררת, ואני שייכת למשפחה חדשה.
משפחת השכול.
זהו.
אני יודעת שזה תקוע לשים את זה עכשיו פה. אבל סתם מצאתי את זה, אז שמתי.
טוב... תגיבו.
