ממורה - למחנכת!

ביום הראשון בשנת הלימודים החמישית, בכיתה אחת, בבית ספר אחד, נכנסה המורה, גברת טומפקינס לכיתה, ומבלי משים ברכה את תלמידייה, אמרה להם דבר שקר נורא.
"שלום תלמידים, ברוכים תהיו בכיתה, דעו לכם כי אתם כולכם ילדי, ואת כולכם אני אוהבת במידה שווה".
אך היה זה שקר, כי בשורה הראשונה, בספסל ממול, ישב לו ילד שונה מכולם. בגדיו לא היו כה נקיים, וגם קצת מקומטים, ונעליו מרופטות במקצת, מבטו היה תמיד נודד למקום אחר, בוודאי לא אליה... ואת הילד הזה, היא מיד לא כ"כ אהבה.
כאשר ביומן הסתכלה, ואת כל שמות התלמידים קראה והטעימה את שמם בהגייה נכונה, את טדי ארקוויסט, זה שמו, מלמלה בחופזה, כי אותו לא כ"כ אהבה...
כמה שמחה המורה כשבדקה את עבודות התלמידים מהחופשה הגדולה וסימנה בעט כחול, או ירוק, הערות כמו: 'כמה טוב' או 'כמה נפלא' אך דבר לא נתן לה את הריגוש ואת הרגשת העוצמה של "להיות מורה" כמו לכתוב בעט אדום במחברת של טדי: "לא כך זה היה" או "אין זה נכון" ובסוף לכתוב בגדול את האות נון שמשמעה "נכשל".
מאז, בכל יום שלימדה בכיתה, את כולם היא שיתפה, למעט טדי.
יום אחד, כאשר הייתה המורה צריכה לכתוב גליונות הערכה, ולרשום המלצות להמשך השנה, לקחה את הגליונות של התלמידים משנים עברו לעיון.
את הגליון של טדי, היא שמה בסוף, כי אמרה בליבה שמה כבר יכול לחדש לה על הילד הזה שתקוע לה בין העיניים בשורה הראשונה, בספסל בדיוק ממול, הרי היא יודעת בדיוק שהילד הזה יכשל.
כך היא עוברת על הגיליונות של כל הילדים ומהנהנת בראשה להסכמה, שאכן האבחנות בעבר, נעשו כהלכה, ולבסוף הגיעה לגליון של טדי, והחלה לקרוא.
המורה בשנה הראשונה כתבה כך:
"טדי הוא ילד מבריק וחכם, חבר של כולם, יודע כמעט כל דבר בעולם, ערני, מתעניין ושואל שאלות, משתתף בכיתה בכל נושא ושיחה. היישגיו בלימודים הם מעבר למצופה וציוניו לעילא ולעילא- הוא חלומה של כל מורה".
הנידה הגברת טומפקינס בראשה בפליאה, והמשיכה.
המורה בשנה השנייה כתבה כך:
"טדי הוא ילד נבון. הוא מבין היטב את החומר הנלמד בכיתה. הוא מוטרד ממחלתה של אמו, ומידי פעם כאילו ישנו אך אינו, אך עם זאת, הוא משתדל שלא להחמיץ לימודים. הישגיו בלימודים טובים מאוד וציוניו משביעים רצון".
שוב הנידה המורה, גברת טומפקינס בראשה והמשיכה בקריאה.
המורה בשנה השלישית כתבה כך:
" טדי מאוד חולמני בכיתה. מותה של אימו, היתה לו חוויה קשה ביותר, והוא טרם הצליח להתאושש ממנה, אך עם זאת, הוא משתדל ללמוד כמיטב יכולתו. חבל שאין זה מספיק. הוא לא משתתף בשיעורים, ואינו יוצר קשר עם חברים. הישגיו בלימודים די דלים, וציונייו לא כ"כ טובים".
הפעם לא הנידה המורה , גברת טומפקינס בראשה, ומבלי להניד עפעף מייד נטלה את הגליון הבא וקראה.
המורה בשנה הרביעית כתבה כך:
" טדי הוא ילד מוזר, הוא יושב בכיתה ובעצם, מלבד לתפוש מקום שם, הוא אינו עושה דבר.
מחברותיו מקושקשות למדי, ילקוטו אף פעם אינו מסודר. את שיעוריו הוא כמעט ואינו מכין, ולפי אבחנתה, אין לו חברים. הישגיו בלימודים דלים מאוד, וציוניו נמוכים להפליא. ספק אם יוכל לקבל את תעודת הגמר בתום הלימודים".
הבינה עתה המורה גברת טומפקינס שבעצם היא טעתה והחליטה שמאותו היום ואילך, היא אינה רוצה עוד ללמד, רוצה רק לחנך ולהקנות ערכים.
מאותו היום, בכל יום בכיתה, ניגשה אל טדי והסתכלה במחברתו, העירה לו בשקט ותיקנה את שגיאותיו, ואם היה צריך, גם ביקשה ממנו להשאר איתה מעט, להסביר לו שוב, עוד פעם אחת. לקראת תום שנת הלימודים, כנהוג בבית הספר, הביאו הילדים מתנות למורים. כולם הביאו מתנות עטופות במיטב העטיפות, וסרטים מתנופפים ומסטלסלים, כדי להדגיש את מתנתם. כולם חוץ מטדי. וכולם צחקו לו, כשהגיש את השי שלו,עטוף בנייר אריזה מקומט, שהביא מהמכולת. הצורה היסתה את כולם. "מה קרה לכם? השתגעתם?!, הרי המתנה הזאת היא הטובה בעולם!" (ועדיין לא יודעת את תוכנה) ודממה בכיתה.
והמורה פותחת מכל המתנות, את מתנתו של טדי, ומוציאה משם צמיד ישן מעוטר באבנים ירוקות מזויפות וחלקן אף חסרות ובקבוק בושם חצי ריק.. היא קוראת לטדי, ומבקשת שיענוד על ידה את הצמיד, ומטיזה על צווארה מעט מן הבושם.
בצהרים, כשחזרה אל ביתה, על גרם המדרגות, מחוץ לדלת, הופתעה לגלות את טדי, מחכה לה.
כששאלה אותו, מה הוא עושה פה, אמר לה: "רציתי רק להודות לך על שהזכרת לי את אימי כשענדת את הצמיד שלה ולרגע קט גם הרחת כמותה".
חייכה המורה, וליטפה את ראשו של טדי, הודתה לו על התשורה הנאה, ושלחה אותו הביתה.
סוף השנה הגיע, טדי די הצליח להתקדם, ובעצם, הוא נקרא לבמה לקבל תעודה מייוחדת, כי סיים הוא שלישי, מכל השכבה.
אחרי מספר ימים, קיבלה המורה גברת טומפקינס מכתב ובו כתוב:" תודה על כל העזרה שעזרת לי. היית לי מורה נפלאה". על החתום: טדי ארקוויסט.
אחרי שלוש שנים, בסוף הלימודים קיבלה המורה עוד מכתב, ובו נאמר:
"תודה לך מורתי על התמיכה והעידוד שנתת לי, בזכותך קיבלתי תעודת הוקרה והצטיינות יתרה על הישגי המרשימים, אילולא את- לא הייתי מצליח". על החתום: טדי ארקוויסט.
אחרי ארבע שנים נוספות, שוב קיבלה המורה מכתב ובוא הוא מספר על לימודיו בתיכון, וכיצד שוב הצליח לסיים ראשון, ושוב כתב לה: " לא הייתה לי עדיין מורה כמוך". על החתום: טדי ארקוויסט.
חלפו ארבע שנים נוספות, ועוד מכתב הגיע, הפעם מהקולג'. ופעם נוספת למדה המורה כי טדי כרגיל הצטיין. וזכה במלגת הלימודים, ושוב הוסיף כי מורה כמוה עוד לא הייתה לו.
ועוד אבע שנים עברו, המכתב הגיע הפעם מהאוניברסיטה, ובו נכתב: " מורים רבים לימדוני עם השנים, הביאוני להישגי הנאים, גם אם הפעם התחרות היתה קשה כי היו כאן הרבה תלמידים מצטיינים, ולא נורא אם הפעם סיימתי רק שני, אך רוצה אני רק להגיד לך זאת, כי מורה כמוך לא הייתה לי עוד, וכנראה שגם לא תוכל כמוך להיות. תודה לך מורתי על האמון שנתת בי, ועל המעמצים שהשקעת בי, והראת לי את הדרך להצליח. והחטימה הייתה הפעם ארוכה מתמיד: דוקטור טיאודור ארקוויסט.
מחתה המורה דמעה, והפעם כתבה לו תשובה:
"לא,לא,לא,יקירי, התודה היא לך, על הזכות שנתת לי להיות מורתך, שפקחת את עיני והראית לי כי עם מעט אהבה, וקצת השקעה, התמורה היא גדול, וניתן לשנות את נפש האדם, ואתה הוא זה ששינית אותי מלהיות סתם מורה- למחנכת.

הם סיפורים ממש יפים....רק הכותרת של הראשונה לא כ"כ נכונה.

הראשון מדהיייייייייייים!

ממש יפה!

גלגל חוזר בעולם

הוא בקושי ראה את הזקנה עומדת בשולי הכביש, אבל אפילו באור הקלוש של שעות בין הערביים, הוא הבחין בנואשותה לעזרה. הוא עצר את מכוניתו לפני המרצדס שלה, יצא והתקרב לעברה. על אף החיוך שעל פניו,הזקנה דאגה. אף אחד לא עצר בשעה האחרונה. האם הוא יפגע בה? הוא לא נראה בטוח כל-כך, הוא נראה עני ורעב. הוא יכול לראות שהיא חוששת מפניו.העמידה שלה בקור הזה... הוא ידע איך היא מרגישה,זה היה רעד שרק אימה יכולה להביא לה. "אני פה לעזור לך גבירתי" הוא אמר, "למה שלא תחכי באוטו? חם שם ונעים, אגב, אני ברייאן אנדרסון". פנצ'ר בגלגל היה כל הסיפור, אבל עבור אישה מבוגרת, זה היה מספיק קשה. ברייאן זחל מתחת לאוטו, מחפש מקום לחבר את הג'ק, הוא נשרט בברכיים מספר פעמים, אך בכל זאת המשיך, לאחר זמן קצר הוא החליף את הגלגל, אבל הוא התלכלך, וידיו כאבו.
תוך כדי הברגת הברגים בחזרה, היא פתחה את החלון והחלה לשוחח איתו, היא אמרה לו שהיא מסיינט לואיס, והיא רק עברה באזור. היא לא הפסיקה להודות לו על שנחלץ לעזרתה. ברייאן רק חייך וסגר את תא המטען שלה. האישה שאלה כמה היא חייבת לו. כל סכום שהיה אומר לה, היה מקובל בעיניה,
שכן היא כבר דמיינה את כל הדברים הנוראיים שהיו עלולים לקרות לה, לו לא היה עוצר. ברייאן לא חשב אפילו פעם אחת על קבלת תשלום, זו לא הייתה עבודה בשבילו. הוא עצר לסייע לאדם במצוקה, ואלוהים יודע שיש הרבה אנשים בעבר שנתנו לו יד, וסייעו לו, כשהיה זקוק לכך. כך הוא חי כל חייו, ואף פעם לא עלה בדעתו לנהוג אחרת. הוא אמר לה שאם היא באמת רוצה לגמול לו בחזרה, אז שבפעם הבאה שהיא תראה אדם הזקוק לעזרה שהיא תסייע לו, ותתן לו את העזרה לה הוא זקוק. "ותחשבי עלי" הוא הוסיף. הוא חיכה עד שהיא התניעה ונסעה. זה היה יום קר ומדכא, אבל הייתה לו הרגשה טובה כשהתקדם לעבר הבית שלו, נעלם אל תוך החשיכה... כמה קילומטרים בהמשך הכביש האישה ראתה בית קפה קטן והיא נכנסה לאכול משהו ולהתחמם מעט, לפני שתעבור את כברת הדרך האחרונה בדרך לבית שלה.. המסעדה הייתה אפלולית ומלוכלכת, בחוץ היו שתי משאבות דלק ישנות, כל הנוף היה מוזר עבורה ולא מוכר. המלצרית פנתה אליה, והביאה לה מגבת נקייה לייבש את השיער הרטוב שלה. היה לה חיוך מתוק, כזה- שאפילו עמידה על הרגליים במשך כל היום, לא היה יכול למחוק. האישה הבחינה בכך שהמלצרית הייתה כמעט בחודש השמיני להריונה,
אבל היא לא נתנה לכאביה ולמתחיה לשנות את יחסה. האישה הזקנה חשבה לעצמה איך אדם שיש לו כל-כך מעט, יכול להיות כזה "נותן" לאדם זר. ואז היא נזכרה בברייאן. כשסיימה את ארוחתה, היא שילמה עם שטר של 100 דולר. המלצרית מיהרה להביא לה את העודף המגיע לה, אך האישה הזקנה נעלמה מעבר לדלת, וכשהמלצרית שבה, היא כבר לא נראתה, המלצרית התפלאה לאן יכלה האישה ללכת, ואז היא הבחינה שדבר מה שהיה רשום על המפית. דמעות עמדו בעיניה כאשר היא קראה את דברי האישה: "אינך חייבת לי דבר, גם אני עמדתי במצבך מישהו פעם סייע לי, באותו אופן בו אני מסייעת לך, אם את באמת רוצה לגמול לי בחזרה,
כל מה שעליך לעשות הוא לא לתת לשרשרת האהבה הזאת להינתק על ידך..." מתחת למפית היו מונחים ארבעה שטרות נוספים של 100$... היו שולחנות לפנות, קעריות סוכר למלא, ואנשים לשרת, אבל המלצרית הצליחה לעבור עוד יום. כשהיא שבה הביתה מהעבודה, ושכבה לישון אותו לילה, היא חשבה על הכסף, ועל מה שהאישה הזקנה רשמה. איך היא יכלה לדעת כמה היא ובעלה זקוקים כל-כך לזה? עם התאריך המשוער ללידה בחודש הקרוב, זה היה יכול להיות קשה ביותר. היא ידעה כמה בעלה דואג, וכשהוא ישן לידה היא נישקה אותו ברכות ולחשה בקול שקט,
"הכול הולך להסתדר.
אני אוהבת אותך, ברייאן אנדרסון..."

הסיפור הראשון מוכר..למדתי את זה בשיעור אנגלית..יפה
!
השני..פשוט מרגש!!
גרם לי לבכות..

והשלישי יפה גם..אבל מוכר..

קשה למצוא היום חברים טובים

דווקא לי לא חסר חברות מדהימות ב-א-מ-ת.ב"ה ב"ה.

זה שהכיתה שלך ערסים זה לא אומר כלום
-(¯`·._.·[ח'2 (לשעבר)]·._.·´¯)