הדרך לגאולה בפרשתנו המתחילה בירידה למצרים מתוך
"וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן"
(בראשית מ"ו כ"ח)
בפרשתנו אנו פוגשים בירידה של יעקב אבינו ע"ה ויוצאי חלציו. אנו נפגשים בתחילת גלות מצרים בבחינת "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם"[1] וכך כתוב בפרשתנו "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ"[2].
ידוע ומפורסם כי כל מקום שנאמר "הִנֵּנִי" מתחיל מהלך גדול. רואים את זה בכל פעם שזה מוזכר. רואים את זה באברהם אבינו ע"ה ויצחק אבינו ע"ה בעקדת יצחק[3], רואים את זה ביעקב אבינו ע"ה כשנשלח לחרן ובמעמד הסולם[4], רואים את זה ביוסף הצדיק בתחילת פרשת מכירתו[5], רואים את זה במשה רבינו ע"ה במעמד הסנה[6], רואים את זה כאשר הקב"ה מתגלה לשמואל והוא נקרא לגדולה[7] ורואים את זה בתאור מות שאול המלך ע"ה[8].
במבט ראשוני הדברים נראים ברורים אך במבט חוזר מתעוררים שאלות רבות אשר כדי לישב אותם ולהבין אותם נראה כי צריך לעיין בהמשך הפרשה לפני המפגש המשותף ליעקב אינו ע"ה ויוסף כאשר הם נכנסים למצרים עצמה כאשר הכתוב אומר[9] "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן".
כאשר מעיינים בכתובים הפסוק הזה נראה מנותק ממה שקורה ואולי גם מיותר כשלעצמו, בטח כמעשה נראה מיותר שכן יוסף הצדיק כבר הורה להם איפה ישבו[10] והאחים כבר ידעו איפה זה גושן.
כדי למצוא מה סוד פסוק זה נעיין בדברי המדרשים ומתוך כך נזכה למה שנאמר בספרי[11] "דורשי הגדות אומרים רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו" ולאחר מכן נביא את דברי הפרשנים.
במדרש הגדול מופיע "אמר יעקב יהודה על ידך נכנסו למצרים ועל ידך יצאו. על ידך נכנסו שנאמר לכו ונמכרנו לישמעאלים[12]. ומנין שעל ידו יצאו דכתיב בצאת ישראל ממצרים וגו' היתה יהודה לקדשו[13]".
נראה כי פסוק זה הוא בעצם התרופה למכה. הוא הסוד לגילוי האלוקי ליעקב אבינו ע"ה לפני מנין בני ישראל אשר מתוכו מגיעים למפגש הישיר של יעקב אבינו ע"ה ויוסף הצדיק הבונה את צביון ישראל בגלות וטומן בתוכו את סוד הגאולה.
כשיעקב אבינו ע"ה שולח את יהודה "לְהוֹרֹת לְפָנָיו" לשם מה הוא שולח אותו? מה הצורך?
על כך אנו מוצאים תשובה במדרש רבה[14] בו נאמר "ד"א ואת יהודה שלח לפניו, ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא, חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו".
דעה אחת אומרת שיהודה נשלח להכין ליעקב אבינו ע"ה דירה מיוחדת ושונה ממקום מושבו של יוסף. הוא רוצה דירה צנועה[15] ולא בית מלכות כיד יוסף[16]. דעה שניה האומרת שהוא נשלח להקים בית ועד לתורה. מקום שממנו יוצאת הוראה מישראל לבניו.
אמנם דבריו של הדעה השניה יותר ידועים, אולי בגלל שרש"י[17] מביא אותם[18] "ומדרש אגדה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה", אך נראה שיש לכך סיבה יותר מהותית ונראה כי העומד מאחורי שני הדעות הינו אחד.
בין לדעה הראשונה ובין לדעה השניה יעקב אבינו ע"ה רוצה לשמור על טהרת ישראל ועל צביונה.
יעקב אבינו ע"ה רוצה לשמור על הצניעות המיוחדת של ישראל ועל התבדלותה כאשר היא נמצאת בין העמים בגולה כאשר היא מחוברת לתורה שהיא מזון של נשמת ישראל והיא נותנת לה את חיותה בגלות אשר עלינו לשמור עליה מכל רע. הרב זצ"ל כותב[19] "כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּלֹא אוֹר וַאֲוִיר, בְּלֹא מָזוֹן וּמִשְׁתֶּה, עוֹד יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִזֶּה אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת בְּלֹא חַיּוּת הַתּוֹרָה. וְאִם רוֹאִים אָנוּ בְּנֵי אָדָם רְחוֹקִים מִן הַתּוֹרָה וְחַיִּים, בֶּאֱמֶת מִדַּת רוּחָנִיּוּתָם הִיא רַק לְפִי אוֹתוֹ הָעֵרֶךְ שֶׁהֵם קְשׁוּרִים אֶל הַתּוֹרָה, אוֹ אֶל אוֹתָם שֶׁהֵם חַיִּים חַיֵּי הַתּוֹרָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם בְּסֵתֶר נִשְׁמָתָם אֵיזֶה אוֹצָר שֶׁל יְרֻשָּׁה מֵהַשְׁפָּעַת חַיֵּי הַתּוֹרָה, שֶׁאֲבוֹתֵיהֶם זָכוּ לָהֶם בְּדוֹרוֹת קְדוּמִים"
מה שאולי מוביל את המדרש לומר דברים אלה הוא צורת הכתיבה של המילה להורות המופיעה בכתיב חסר, לְהוֹרֹת. השפתי חכמים כותב במקום "רוצה לומר מדכתיב להורות חסר וי"ו שני יש בו אותיות תורה". לכל מקום אליו נלך עלינו לוודא שיש שם תורה ואם לא לקיים אותה שם בעצמנו. לוודא שחינוך ילדינו יהיה על פי דרכי התורה ושנגדל על פי דרכי התורה.
נדיר הוא שהפרשה (היחידה) הנקראת בחנוכה תהיה פרשת "וישב" ועל כן לרוב פרשת "ויגש" תהיה הפרשה שקוראים אחרי חנוכה ובסמוך לעשרה בטבת ונראה שאינו לחינם.
הרב זצ"ל כותב על "שכשנכנסו יוונים להיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל"[20] את הדברים הבאים[21] "כ"א רוח ישראל צריך שיהי' איתן וקבוע בלב. התורה והמצוה וכל המדות הקדושות שהן שייכות לה, צריכות שיהיו חסנם ומעוזם של ישראל. ומצד החיצוני והטפל שבחיים, מצד צורך השעה וישוב העולם, יפנה לפעמים לקחת מכל דבר טוב שימצא אצל הגויים אשר סביבותיו. וכ"ז שרוחו בקרבו איתן ונאמן לשם ד' אלהי ישראל ותורתו, הדבר אינו מצוייר כאילו הגויים נכנסים אל גבולו ונוגעים בנחלתו, כ"א הוא יבא לקחת מאתם, או המה יביאו לו את הדרוש לו לקבל מהם".
זו אזהרה והוראה כיצד עלינו לפעול בגלות ומה היא גישתנו ללימודים אשר אינם מגיעים מהתורה הקדושה. גם כשלומדים מהם הוא לימוד חיצוני וצורך שעה כאשר זה בא מצדנו ולא מכך שמכריחים אותנו לעשות זאת. כוחנו הוא כוח התורה והמצוות.
במדרש לקח טוב[22] מופיע "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף...הגדה להורות. לאורות, אורות שש מאות ושלש עשרה מצות, מלמד שהיה ליוסף בית הוראה בארץ גושן ששם היו אבותינו עוסקים בחכמת התורה עד שלא ניתנה". יהודה נשלח להורות להם "אורות", אותם תרי"ג מצוות[23]."כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר"[24].בני ישראל עסקו בתורה בהיותם בגלות ואורו האיר להם והוא הוא המביא לגאולתם.
בשונה ממדרש רבה שהזכרנו המדבר על פעולת האדם, על להורות תורה, מדרש זה מדבר על פעולת התורה על האדם, להאיר לאדם את אור התורה.
המשנה בברכות[25] אומרת "אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו" ודבר זה מופיע גם במדרש תנחומא[26] על פרשתנו. אחר הדברים שהזכרנו למעלה הסיבה לכך שהמדרש מביא משנה זו נראית ברורה.
אותה ברכה באה לישראל בגלות כאשר היא שומרת על עצמה וצביונה. כאשר היא שומרת על נשמתה אשר אפשרית רק כאשר היא נבדלת מהגוים ופועלת על פי צו ה'.
אתו אור שאפשר לברך עליו באמת מתגלה רק כאשר הוא מובדל מהחושך כאשר מבדילים בין הקודש ובין החול. התורה היא לא מושפעת אלא משפיעה[27].
כל זה קשור ואלי אף מגיע מ"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה". דווקא מידה זו של אלוקים היא הנאמרת פה כי היא המשך לנדר יעקב מפרשת ויצא[28] כפי שיתבאר בהמשך.
ה"משך חכמה"[29] מסביר מדוע מדגיש לנו הכתוב את הזמן בו מדבר אלוקים עם ישראל ואומר[30] "מפני שהיה מוכן לצאת לחו"ל לגור לכן בא אליו התגלות אלקות בלילה להראות שאף בחשכת הגלות שורה שכינה בישראל...ולזה אמר "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב"[31] שבזמן שהם בצרה ובחשכת לילה ישגבך אלקי יעקב שנגלה אליו בלילה". הכתוב לא מתאר לנו לחינם את הזמן אלא מורה לנו את הדרך בה נלך כי את דבר ה' צריך לקבל בשמחה של מצוה.
לא תמיד המציאות היא כפי שהיא מתגלית לנו שכן בימי שלמה המלך באותו זמן שהשלים את מלאכת המקדש[32] נשא את בת פרעה[33] ועל כך הגמרא אומרת[34] "אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה הכניסה לו אלף מיני זמר ואמרה לו כך עושין לעבודה זרה פלונית וכך עושים לעבודה זרה פלונית ולא מיחה בה אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי". אמנם נבנה אז בית המקדש אך גם איתו התחיל חורבנו, כבר נבנה רומי ואיתה ודרכה מתחילה גלות אדום האחרונה המשאירה אותנו בגלות התהומית[35] הזאת, וכן הדבר בגלות מצרים רק בצד ההופכי. כאשר מבשרים לאברהם אבינו ע"ה על גלות מצרים מבשרים לו על הגאולה[36]. כאשר ישראל יורדים מצרימה כבר יש את ההכנה לגאולה מעצם שליחת יהודה כיון שהוא מקים שם בית ועד לתורה. הוא מקים מקום תורה אשר משם אפשר לינוק את דבר ה'. ממשיך שם ה"משך חכמה" ואומר "ומזה יצא לנו מוסר השכל שכאשר ישראל אוחזין אל הקבלה הנאותה והולכים בדרכי ולמודי אבותיהם אז הישראלי הוא גוי איתן עתיק יומין אשר נגלו אליו האלקים בהיות המקדש על מכונו אז שורה השכינה עמהם גם בחו"ל גם בלילה אבל בזמן ששכחו ברית אבותיהם ואינם הולכים בדרכיהם אז כשהם בפני עצמם הלא אין שכינה שורה בחו"ל ונסתלקה שכינה מהם ונתונים למשסה ולבז כי אינו חושב עצמו לגוי עתיק שכבר ראה והיה דבר ד' אליו ודו"ק" וממשיך הוא שם ומזכיר את אשר אמרנו בדבר שלמה המלך ע"ה שגם אצלו נאמר שהקב"ה נגלה אליו דווקא בלילה אחר שנשא לאישה את בת פרעה. כאשר הולכים בדרכי ה' אז שורה שכינה עלינו אף בהיותנו מחוץ למקום הטבעי לנו[37], בהיותנו בחוץ לארץ, אך ברגע שמתנתקים מהשכינה וסרים מן הדרך אז אין השכינה שורה עלינו כי אין אנו מחוברים לטבע שלנו ולנשמה הפנימית שלנו. אין אנו מחוברים ליעוד שלנו ולתפקידנו בעולם להיות "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"[38] להיות אור לגויים.
המדרש אומר[39] שכאשר יעקב אבינו ע"ה אומר "הנני" הוא מודיע ואומר "הנני לירד הנני שלא לירד הנני לשעבוד הנני לגאולה" דבר שמורה שיעקב אבינו ע"ה לא פחד מלרדת מצרים במובן הפשוט.
הרב משה צבי נריה זצ"ל[40] אומר[41] יעקב אבינו ע"ה מפחד ואותו פחד הוא שמא יגרום החטא וכפי שביארנו במקומו.לעומת זאת אומר[42] האברבנאל[43] יעקב אבינו ע"ה לא יוצא ממצרים כיון שמאז עקדת יצחק נתאחדה בזרעו ההשגחה העליונה ועל כן כאשר יצא לחרן יצא עם דבר ה' כאשר הקב"ה נגלה אליו ואמר שישמור עליו[44]. דבר זה הוא גם הסיבה שיעקב אבינו ע"ה חוזר לבאר שבע, אותו מקום ממנו יצא בראשונה, כדי לבקש רשות מהקב"ה לצאת למצרים ואילו פחדיו הם פחדים אחרים. יעקב אבינו ע"ה פוחד שהמצרים יהרגו את בניו וכנגד זה מבטיח לו הבורא ית' וית' "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם". הוא מפחד שבניו יעבדו עבודת גילולים ועל כן מבטיח לו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה". הוא מפחד שהוא יקבר בארץ טמאה וכנגד זה מובטח לו "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". לעומת הפחד שיוסף הצדיק ימות לפניו אשר יהפוך את כל שמחתו לאבל אומר לו הקב"ה "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ" ובדומה לזה אומר הרש"ר הירש זצ"ל[45] שם שאותו תיאור של "בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה" מסמל את אותה אימת שעה של מהפך משמחה לאבל במות יוסף הצדיק לפניו. בפסוק זה[46] הוא נקרא יעקב ולא ישראל על ידי המקום מפני השעה ויעקב אבינו ע"ה משום כך אומר "הִנֵּנִי" והקב"ה משיב לו שלא ירא כי בסופו של דבר יביא שמחה גדולה ואת אותו גוי גדול כאשר יזכה שגם יוסף הצדיק לא ימות לפניו ודבר זה עונה לשאלה הגדולה מדוע משנים את שמו של יעקב אבינו ע"ה בתחילת הפרשה מישראל ליעקב.
המלבי"ם[47] לעומת האברבנאל אומר שם כי יש ליעקב אבינו ע"ה שישה פחדים וכנגדם הקב"ה מבטיח לו שישה דברים.
שני פחדיו הראשונים הם שבניו יתערבו בין המצריים ויתמעטו ועל כך נאמר לו "כִּי לְגוֹי גָּדוֹל". שני פחדיו הבאים הם שלא תשרה עליו שם שכינה ושבמותו יקבר שם ולכן הקב"ה ממשיך ואומר לו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ". אמנם לו די רק בעליתו כי גם פוחד על בניו שלא יעלו ופן ימות יוסף הצדיק בחייו ולכן נאמרים לו עוד שני דברים לבד מהארבעה הראשונים וזה "גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיך". על שני פחדים מרכזיים, אומר האלשיך הקדוש[48], זובח יעקב אבינו ע"ה זבח. גם יצחק אבינו ע"ה וגם יעקב אבינו ע"ה היו גרים עוד בהיותם בארץ כחלק מהגלות אשר מקבלת עליית מדרגה בחומרתה בפרשתנו. בשני אבות אלה נאמר לשון גרות. אצל יצחק אבינו ע"ה נאמר "גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת"[49] וביעקב אבינו ע"ה נאמר "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו"[50].
שני פחדיו הינם מדוע נשתנה הוא מאביו שהוא צריך לרדת למצרים ועל ריבוי הזרע[51] שאולי לא יזכה לו ועל כן זובח זבחים כנגד כל אחד מפחדיו ואת ענין הזבח דווקא נבאר בהמשך.
לענ"ד נראה כי הכולל את כל הפחדים כולם זה עצם היציאה מטבע. טבעי שישראל יהיו מובדלים מהעמים- על כן "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן" כפי שהרחבנו למעלה. טבעי שנפרה ונרבה שכן זה ברכתנו "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה"[52]. טבע ישראל הוא הקשר המיוחד ומעולה עם הקב"ה שכו אחרת איך היה אפשר לצוות אותנו "רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְקֹוָק לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם "[53] . טבעי לנו לרצות להיות בארץ ישראל הן בחיינו והן במותינו כפי שגלוי וידוע לכל. וטבעי שהאב מת לפני הבן.
אנו רואים פה המשכיות לנדר יעקב אבינו ע"ה[54] של דבקות בקב"ה כפי שהזכרנו בשם המדרש "הנני לירד הנני שלא לירד הנני לשעבוד הנני לגאולה". אמנם הוא קיבל על עצמו ועל הדורות אחריו את הנדר ואותו הפחד שלא ימשיכו בניו בדרך ויקימו את נדרו הוא המוביל לדאגה לדירה צנועה כדרכו של הענו[55] ולהקמת בית ועד לתורה אף באותו מקום חשוך וטמא כמצרים ומכל האחים נבחר לכך דווקא יהודה. על פניו היה נראה שמי שצריך להישלח להקים את אותו בית ועד לתורה הינו לוי שכן אומר לנו הרמב"ם[56] "ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבו בישבה ללמד דרך השם ולשמור מצות אברהם"[57] ואם כן איך זה שיהודה נשלח לעשות זאת? מסביר ה"תפארת שלמה"[58] על הפרשה כי דווקא יהודה נשלח כי יש פה יסוד שהתורה מלמדת אותנו כהמשך למה שכבר בארנו בעניין ההכנה לגאולה בכניסה לגלות.
שורש הערבות ההדדית נלמדת מיהודה כאשר הוא ניגש ליעקב אבינו ע"ה ואומר "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים"[59] -"לעולם הבא"[60] ואותו שורש רוצה יעקב אבינו ע"ה שיהיה יסוד הבית מדרש המוקם במצרים. יעקב אבינו ע"ה רוצה שנרגיש את הערבות ההדדית בלמידת התורה ובמעשים הטובים לכלל ישראל ולא משום תועלת אישית. שיהיה זה תורה לשמה. על כן יעקב אבינו ע"ה גם מתקן את תפילת ערבית. תפילת הערבות. כי כאשר נהיה ערבים זה לזה ונרגיש את ההדדיות בינינו אזי נהיה מאוחדים ושלמים ואותם השפעות חיצוניות לא יפגעו בנו כי נהיה מובדלים מן העמים אך יחד עם זאת גם מהוים אור לגויים. יעקב אבינו ע"ה בוחר ביהודה כי השורש של מידה זאת ולכן הוא נשלח כדי להקים את יסודות הבית מדרש ולהורות ולהאיר את הדרך בה נלך בגלותינו כדי שלא יתממשו פחדיו של יעקב אבינו ע"ה הנובעים מאותה נקודה כללית ומאותה נקודה נובע הבחירה דווקא בזבח בשונה מבעבר שהאבות הקריבו עולות.
יעקב אבינו ע"ה יכול עכשיו להעלות קרבן לפני ה' כיון שהוא שלם והוא לא אבל על מות יוסף הצדיק שכן עתה הוא כבר יודע שהוא חי. הוא בוחר לזבוח זבח לא רק משום שהוא נמצא דווקא בבאר שבע מקום שהצליח יצחק אבינו ע"ה למצוא מאה שערים ולזכות לפרנסה, בארץ ישראל דווקא כפי שפירש ב"העמק דבר"[61]. הוא זובח זבח כי הוא בא לבטא משהו שאי אפשר לבטא בהעלאת עולה. כאשר אדם מעלה עולה הוא מבטא את המסירות הגמורה לעשות את דבר ה' אך כאשר הוא זובח זבח, מעלה הוא שלמים, הוא מקדש את נוה המשפחה. הקב"ה מגיע אליו ואל משפחתו כיון מפני נאמנותם לה' אשר שם שורה שכינה. כיון שהמשפחה נתאחדה חזרה וחיי הקודש נמצאים בכל תחומי החיים אף השגרתיים יכול הוא להביא את קרבן השלום. יעקב אבינו ע"ה שמח עתה במצב משפחתו ולכן מביא קרבן המבטא זאת. מביא הוא זבח. הוא אינו תולה זאת בזכותו כי אם בזכות אביו, בזכות יצחק אבינו ע"ה. תולה הוא זאת בזכות העקדה אשר ממנה מתחילה ההשגחה העליונה לעבור בישראל, כפי שביאר זאת האברבנאל, נמצא הוא עתה במעבר של שעת הגשמת העקדה אשר נתהוותה בו כל חייו לשעת התחיה בשיא העקדה.
כאשר הכתוב מונה את השבעים נפש שירדו למצרים בין התגלות ה' לבין שליחת יהודה באמצע הירידה למצרים לא לחינם הוא מכליל את יוכבד על אף שלא נולדה כי אם בין החומות[62]. המהר"ל[63] מסביר[64] שבאומות הרי שהשבעים אומות הוא מצד ריבוי שמתרבה אך ישראל הוא אומה יחידה ופרטית כי זה מעלתם שהם אומה אחת נבדלת ונפרדת משאר האומות ואילו לא היו שבעים נפש הרי ששבעים האומות היו יותר מהם ואז היה מצרים מתגבר על ישראל ולכן רק אז כאשר הם שבעים נפש כנגד אותם שבעים אומות ירדו לשיעבוד אשר גם לו קדם יוסף הצדיק מצד מה שהיה קדוש יותר ונבדל מן העריות וכפי שהיה הוא עבד תחילה ורק אחר כך הגיע למלכות כן יקרה לכל ישראל בהיותם במצרים.
מפרשה זו אנו רואים את תהליך הגאולה. אנו רואים איך אנו צריכים לחיות בגלות מאוחדים, מובדלים ופרושים מהגויים ודבקים בתורת ה'.
הבעל שם טוב[65] על התורה בפרשתנו כותב שכוונת הכתוב באומרו "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה" כי כוונת הכתוב לומר לנו שהשכינה היא כמו סולם. השכינה תרד עימנו מצרים אך גם על ידה נוכל לעלות כאדם היורד לבור שעל מנת לעלות עליו לקחת עימו סולם. עליו לקחת עימו סולם "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"[66]. זה ענין נדר יעקב אבינו ע"ה וזה מה שמוטל עלינו בגלות שרק בהיותנו קשורים לשכינה, לתורה הקדושה ולמצוות ומעשים הטובים, רק אז יהיה לנו סולם אשר על ידה "מבור גלות דלנו והעלנו"[67].
ב"קדושת לוי"[68] אף מרחיב ומוסיף שהקב"ה דורש פה דבר מה מאיתנו ואינו רק בגדר הבטחה.
יש פה כפילות כיון ש"אפילו כשאתה במדריגה גדולה גם עלה, תמיד יעלה על מחשבותיך גם עלה, שצריך אתה תמיד לעלות למדריגות גדולות זה למעלה מזה כי עבודת השם יתברך הוא עד אין סוף". הדרישה היא עצומה. ידוע שתמיד יש לנו לאן לשאוף ויש לאן להתעלות אך זה יותר מזה. כשאנו עולים בקודש ועוסקים בדברים עלינו לעסוק בזה לשמה. העונג שלנו אסור שהוא יהיה פרטי כי אם לעבוד את ה'. תכלית הירידה למצרים הוא כדי שיתן לנו הקב"ה את התורה הקדושה ונחקוק בקרבנו את "אנכי ה' אלוקיך", אותו "אנכי" שנאמר כאן בפרשתנו ליעקב אבינו ע"ה המרגיעה אותו שבניו ימשיכו אותו אחריו ויהיו דבוקים בו ית' וית' ויקיימו את נדרו אשר נדר.
עברנו את ימי החנוכה. אותם ימים של חושך אשר הם אלה שהובילו את אדם הראשון לחגוג שמונה ימים כמופיע במדרש[69].
רק כאשר כמו החשמונאים וקראו את קריאת הקודש על טהרת ישראל זכינו לישועה כי היא הגיע מאמונה וביטחון בהקב"ה ומתוך חיבור לשכינה ועתה בבואנו לעשרה בטבת עלינו להתחזק בגבורת החשמונאים הנובעת ומאירה ממקום תורה וחלק מהמרד התחיל מאותו קריאת קודש לשמירה על טהרת המשפחה[70].
אנו צריכים להפנים זאת ולדעת שאין לנו לתור אחרי עינינו ומחשבותינו להיות כגויים אלא להתחזק ולגלות את סגולת ישראל על כל דרכי החיים ובעזהי"ת כאשר אנו כעם ישראל נתחבר לנשמתנו,נהיה מאוחדים וננהג כפי שראוי לישראל בכל מישורי החיים אז נזכה שבאמת האור שהתחיל להאיר שוב בימי אדם הראשון ובימי החשמונאים, ימי החנוכה, ישובו ויאירו ועשרה בטבת הבא עלינו יהיה לטובה מתוך ששון ושמחה ככתוב "כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"[71]
שבת שלום
[א.ו.]