מלחמת עמלק כהכנה הראויה לט"ו ומהלך החודשים שאחריו

המשנה במסכת ראש השנה[1] אומרת "ארבעה ראשי שנים הם... באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו".

במחלוקת זו של בית שמאי ובית הלל יש משהו מהותי המברר את שיטתם ואת נקודת ההסתכלות שלהם על המציאות. בית שמאי אומרים שבא' שבט חל ראש השנה לאילן משום שבית שמאי בוחרים להסתכל על הכוחות הגלומים בבריאה. אנו מתחילים כל חודש מהתחלה, מתוך כפרה, מתוך "רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמְּךָ נָתָתָּ זְמַן כַּפָּרָה לְכָל תּוֹלְדוֹתָם"[2], עם אפשרות להתעלות ותיקון ומתוך המבט הזה קבעו בית שמאי כי ראש השנה לאילן הינו בא' שבט. לעומתם בית הלל אומרים שראש השנה לאילן הינו בט"ו בשבט, באמצע החודש, כאשר הירח מלא ומאיר בכל כוחו. הכוח לא נמצא עטוף ומוסתר אלא הוא גלוי ונמצא בהתהוות, נמצא בשלבי המימוש. אולי משום כך הוא גם נקרא ראש השנה לאילן דווקא שכן א' תשרי זה ראש השנה לנטיעה, יום בו האדם[3] נוטע בתוכו ומציב לעצמו מטרה במישור הרוחני אשר על ידה יתגדל בתורה ובמידות וידבק בבוראו, אך דבר שכבר נמצא בגילוי וממש את כוחותיו כאילן יאה ונאה לו שראש השנה שלו יהיה בחצי החודש כאשר כוחו נמצא כבר בהתהוות. זה המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי אשר בסופו אנו פוסקים כבית הלל והולכים על פי הכוח הממשי ולא תולים את עצמנו רק בכוח הגלום בבריאה כבית שמאי.

נראה כי לא לחינם ראש השנה לאילן ופרשת "בשלח",שבת שירה, נסמכו זה לזה.

בסוף הפרשה מוזכר מלחמת עמלק הידועה. אותה מלחמה אשר נאמר בו "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק... כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק... וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: וַיַּחֲלֹש יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב"[4]. המלחמה הזאת היא לא רק מלחמת חרב כי אם מלחמת אמונה אשר בעולם המעשה מתגלית גם כן בחרב.

בתרגום יונתן בפרשתנו[5] הוא כותב "וּנְטָלוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא דִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּדְבְּרָא דְסִין לְמִטְלָנֵיהוֹן עַל מֵימְרָא דַיְיָ וּשְׁרוֹ בִּרְפִידִים אַתְרָא דְבַטִּילוּ אִידֵיהוֹן מִמִצְוָותָא דְאוֹרַיְתָא"[6]. עם ישראל מגיע לרפידים רפויים מתורה וכפי שכתוב בסנהדרין "מאי לשון רפידים רבי אליעזר אומר רפידים שמה רבי יהושע אומר שריפו עצמן מדברי תורה שנאמר "לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם"[7]"[8]. העם מגיע למלחמת עמלק מתוך גישה של "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב"[9] ושל "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא"[10], מתוך מבט קצת יותר מצומצם וחוסר אמונה וביטחון בקוב"ה על אף שראו את עשרת המכות במצרים ואת קריעת ים סוף.

הגמרא מלמדת אותנו "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו"[11]. הכוח הטמון בישראל הוא עצום ומכוח זה הננו אור לגוים, מעצם היותנו עם סגולה, בניו של המקום ברוך הוא, עלינו לגלות אמונה בכל מעשה ידינו ולהאיר את העולם באמונה בבורא ית'. בברכת "גבורות" בתפילת העמידה אנו אומרים "אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי. מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה... מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים... וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר... מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים בָּרוּךְ...מְחַיֵּה הַמֵּתִים". שישה פעמים מוזכר בברכה המושג של תחית המתים בדרך זו או אחרת. תמיהה זו מסביר הרב שרקי[12] ופירושו הוא אומר כי בפעם הרביעית, כשאנו אומרים "מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה" הרי שזה רומז על כך שלפני הישועה עם ישראל עובר תהליך שהוא בבחינת "ממית ומחיה", לפני הישועה, אותו אור גדול, מתגלה חשכות נוראית[13], כפי שקרה עם ישראל בשיעבוד מצרים ששקעו במ"ט שערי טומאה. הקושי בדור של הגאולה הוא כה גדול עד שהאמוראים התבטאו שאינם רוצים להיות בדור שבן דוד בא וכפי המוזכר בגמרא[14] "אמר עולא ייתי ולא איחמיניה[15] וכן אמר רבה ייתי ולא איחמיניה... אמר ליה אביי לרבה מאי טעמא אילימא משום חבלו של משיח והתניא שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים" וממשיכה הגמרא שם בסוגיא, אך לענינינו אנו רואים שהאדם הרוצה להינצל מחבלו של משיח יעסוק בתורה ובגמילות חסדים אשר הם מבטאים את האמונה ואת הדבקות בבורא ית' לא רק בעיסוק המחשבתי כי אם גם במעשי כאשר הוא נובע ממקום תורה ומתוך דגש שהתורה קודמת לגמילות חסדים.

בכל דבר שבקדושה יש קושי והוא זקוק לקושי כדי להתגלות אך לנו אסור ליפול ולהישאב לקושי ולהתייאש, אלא להתעלות מעליו ולראות את הקושי כדבר המברר את הקדושה ומחדדת את גילוי שם ה' בעולם.

מה שהוביל למלחמת עמלק הוא הנפילה של ישראל כאשר כבר פסקו וירדו מאותה פיסגה אשר השיגו בקריעת ים סוף[16]. אנו צריכים לדעת כי הקב"ה שומר עלינו בכל עת אך קורה ולפעמים מתוך המבט המצומצם אנו לא רואים את השגחת ה' בעולם אף בדברים הנראים בינינו כרעים. כאשר דבר זה קרה במדבר ה' הקים עליהם את עמלק, אמנם איננו יודעים חשבונות שמים אך נראה כי ניתן לומר שזה היה כדי להעיר ולחזק את אמונת ישראל.

רש"י[17] בפרשת זכירת עמלק כותב[18] "לשון מקרה דבר אחר לשון קרי וטומאה שהיה מטמאן במשכב זכור דבר אחר לשון קור וחום צננך והפשירך מרתיחתך שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה אף על פי שנכוה הקרה אותה בפני אחרים".

רש"י לא מביא לחינם שלושה פירושים, בכל אחד מהם הוא שופך אור על מהותו ואישיותו של עמלק. הכתוב עצמו בספר בראשית אומר לנו מה היחוס של עמלק[19] במובן התורשתי המעיד גם על תוכנו אך נראה כי רש"י רוצה ללמד אותנו מה כוחו של עמלק ומה הוא רוצה להחדיר בנו ובעקבות כך גם להזהיר אותנו מכך. "עמלק" בגימטריא, כידוע, זה "ספק" ואת המושג הזה עמלק רוצה להחדיר בישראל, הוא רוצה להחדיר בנו את חוסר היציבות כאשר הוא מעורר בנו ספק וגורם לנו לחשוב שהכל מקרה ובכך לפגום ולפגוע באמונתנו שהבורא ית' מכוון את הכל והכל מידו הוא ואת יחודו של הקב"ה בעולם. אך לא זו בלבד שרוצה לשנות את טבע האדם הוא גם רוצה לגדוע את המשכיות ישראל בכך שהוא מטמא אותנו במשכב זכור אשר דבר זה הוא הפך הטבע האנושי ואין לו שום תולדה, שום המשכיות. על ידי שני אלה הוא מצנן אותנו ומוציא מקרבנו את אש התורה היוקדת בקרבנו, את אותה אש אשר עליה נצטוינו "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה"[20]. עמלק הוא בן בליעל- הוא בן בלי עול, פורק עול מישראל ועל כן עלינו לשנאתו מצד מה שפורק את עול התורה מעלינו, אך כפי שכבר נאמר בפרשתנו הלוא זה רק מתחת השמים כפי שנאמר בפסוק[21] וכפי שלימד אותנו הרב קוק זצ"ל[22] "מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים... "[23]. האמונה צריכה להתבטא אצל ישראל בכל דבר וחכמים לימדו אותנו דווקא על ידי נושא הזריעה את עניין האמונה.

במסכת שבת[24] מופיע "אמר ריש לקיש מאי דכתיב "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת"[25] וגו' "אֱמוּנַת" זה סדר זרעים...". כאשר אדם זורע קורה תהליך אשר אם נחשוב עליו הוא לא הגיוני. אדם קונה בכספו זרעים, אשר מצד עצמם אפשר והם רואים לאכילה, ומשליך אותם לאדמה ואט אט צומח מתוכו יבול. אם האדם באמצע תהליך הגדילה יגלה את הזרע אשר טמן באדמה יראה כי הוא נרקב. כל בן אדם אשר עיניו בראשו לא היה חוזר על תהליך זה וזורע שוב שכן הוא רואה איך כל כספו יורד לטמיון ואיך הוא מפסיד אוכלים. אך במציאות הדבר הוא לא כך כיון שהאדם "מאמין בחי העולמים וזורע"[26] והתהליך הוא בבחינת "מחיה מתים" אשר לאחריו מגיע "מצמיח ישועה" שנראה שהכל נרקב בהתחלה אך בסופו של דבר מצמיח אילן נאה ובסופו "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת לֵאמֹר הִנֵּה אִישׁ צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח וּבָנָה אֶת הֵיכַל יְקֹוָק"[27]. הצמיחה היא לא רק בטבע הירוק עצמו אלא בטבע הגאולה ואולי משום כך סדרו אנשי כנסת הגדולה את התפילה כאשר אנו משתמשים בביטוי "מצמיח ישועה" ולא ביטוי אחר המתאר את הגאולה.

גאולתנו הוא תהליך של צמיחה אשר קורה אט אט, או כפי שמופיע בירושלמי[28] "רבי חייא רובא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה ראו אילת השחר שבקע אורה אמר רבי חיא רובה לרבי שמעון בן חלפתא בר ר' כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימעא קימעא כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר". החושך הכי גדול נמצא לפני תחילת היום ממש לפני שהשמש עולה ואף אז כאשר השמש עולה וזורחת הרי תהליך זה קורה באיטיות ובהלכה כתוב בקיצור שולחן ערוך[29] "...לא יבא בחפזון בפעם אחת ממקום חושך לאור גדול ואם צריך ליכנס ממקום חושך למקום אור יפתח את הדלת מעט ויסתכל באותו אור מועט איזה רגעים ואח"כ יפתח יותר ויסתכל ג"כ באותו אור איזה רגעים ואח"כ יפתח כולה וכן יעשה גם בבואו ממקום אור למקום חושך כי התמורה מאור לחושך או מחושך לאור בלי ממוצע מזיק לראיה ולכן ה' ית"ש ברחמיו ברא את העולם בענין זה שהשמש זורחת על הארץ מעט מעט לא בפעם אחת וכן שוקעת מעט מעט". כפי שהוא בעולם הגשמי כן הוא בעולם החומרי שהמעבר בין האור לחושך ומהחושך לאור מזיק לראיה, מזיק לעיניים הגשמיות ולעינים הרוחניות, על כן זה צריך לבוא בהדרגה. כאשר ישראל יצאו לגלות הנביא בא והוכיחם והזהיר אותם על כך והגלות התהוותה לא בבת אחת כי אם לאורך זמן מה, וכן הוא בעניין גאולתנו, בעבר ובהווה העתידי.

כשאנו מתסכלים על הפסוקים בפרשתנו במלחמת עמלק אנו מגלים איך משה רבינו עליו השלום ותלמידו וממשיך דרכו בהנהגת ישראל, יהושע בן נון, מובלים את המלחמה הזאת בעמלק בשני המישורים של החרב והאמונה וראוי לשאול מדוע דווקא יהושע נבחר להיות המצביא הצבאי של העם במלחמה הזאת, המלחמה הראשונה בתולדות עם ישראל. ברם כפי שהזכרנו קודם מלחמה זו היא לא רק מלחמת חרב כי אם מלחמת אמונה וכיון שכך צריך לבוא ממקום אמונה כדי להוביל ולנצח. ככה זה בכל מלחמות ישראל ולא לחינם הכתוב מזהיר אותנו באומרו "...שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם: כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם... וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ"[30], רק כאשר "יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם" הבורא יבוא "לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". המצביא הצבאי הישראלי האידיאלי הוא אותו אחד שמגיע מבית המדרש ופועל על פי דבר ה', ובדור המדבר האחד שהתאים לזה הכי הרבה הוא דווקא יהושע בן נון. משה רבינו עליו השלום, מי שנאמר עליו "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים"[31], היה צריך לפועל במלחמה זו במישור הרוחני בלבד כאשר הוא "נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי"[32], אך יהושע בן נון שמבחינת מעמדו היה יותר קרוב לעם הוא האדם האידיאלי להנהיג את המלחמה הראשונה בישראל ולהכתיב לדורות הבאים את ההשקפה הראויה לאדם בישראל היוצא למלחמה. יהושע מגיע ממקום תורה ויוצא מתוך אוהלה וכוחה של תורתינו הקדושה, יוצא הוא מתוך טהרה, ונקרא להיות המצביא הצבאי העומד בראש המערכה הקשה הזו.

על הנקודה זאת של אישיותו של יהושע בן נון והנלמד ממנו לימינו חוזר ושונה הרב דוד ליפשיץ זצ"ל[33] בספרו "תהלה לדוד" בשיחותיו לפורים[34] ואומר כי דבר זה נכון לא רק לגבי המלחמה הגשמית אלא אף לגבי המלחמה הפנימית,המידותית והאומנית של האדם בישראל אשר גם בו אנו זקוקים למסירות נפש אדירה כאשר אנו משעבדים את ליבנו לאבינו שבשמים ואת מעשינו אנו עושים מתוך מקום של קדושה וטהרה כדי להופיע את דבר ה' בעולם ולקדש את שמו ברבים.

מלחמה זו בעמלק היא מיוחדת לא רק בגלל שהיא המלחמה הראשונה של עם ישראל אלא יש לה עוד הבטים יחודיים. בפעם הראשונה מאז בוא משה רבינו עליו השלום בשליחות האלוקית לגאול את ישראל ממצרים הוא מחלק את העם ואומר ליהושע בן נון, "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק"[35]. לא כולם עונים על הדרישות הנצרכות לצאת לשדה הקרב בגלל הנפילה של העם ותלונותיהם ועל כן יהושע מקבל ציווי לחלק את האדם ולברור מתוכו את אותם אנשי אמונה. אמנם אנו רואים כי לא בכך הייתה תלויה המלחמה, באותם "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ"[36], אלא היא הייתה תלויה בידי משה רבינו עליו השלום ועיני העם אשר עליהם נאמר בהמשך הפרשה "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק"[37] וההסבר לכך במשנה "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגומר וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלין"[38] ומכח זה "וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב"[39], ומן הראוי להאיר כי במלחמה זו רק החלישו את עמלק ולא הכו אותם לגמרי. אמנם בזה לא תמה המלחמה והכתוב שם ממשיך ואומר "וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְקֹוָק נִסִּי"- "...לא שהמזבח קרוי ה' אלא המזכיר שמו של מזבח זוכר את הנס שעשה המקום..."[40]. המלחמה הזאת היא נס שעשה לנו הקב"ה כאשר הצילנו מידם ובימינו אנו עדין מצווים על מצוה זו, מחית זכר עמלק עדין מוטלת עלינו ולנו אסור להתרפות ממלחמה זו, אסור לנו לחזור למצב של "רפידים" המופיע בפרשתנו. הרמח"ל[41] מזהיר אותנו על כך ואומר "צריך לעולם מלחמה עם הקליפה הזאת כמו שכתוב "מִדֹּר דֹּר"[42] לפי שאם רגע אחד היתה נפסקת המלחמה הזאת היתה יכולה לקלקל כל העולמות עד יבא זמן מחייתה לגמרי ויתקיים מקרא שכתוב "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְקֹוָק אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד[43]"[44].

מתוך דברים אלה אפשר להיכנס לראש השנה לאילן, כאשר החודש מוציא לפועל את כוחו ואנו מגיעים מתוך הגדרה והבנה ברורה מה המלחמה הראויה של ישראל בעמלק וקליפתו, אשר חל שלושים יום קודם לחג הפורים, וכבר ידוע כי שלושים יום קודם לחג דורשים בהלכות החג[45].

נראה, לענ"ד, כי ראש השנה לאילן חל שלושים יום קודם לחג הפורים מפני הענין המשותף להם אשר הוא נושא הטבע, אותו "הטבע" שבגימטריא הוא "אֱלֹהִים". קודם לכן הזכרנו את הגאולה אשר היא מתדמה לטבע בהופעתה מצד הזמן אך היא גם מופיעה על פי דרכי הטבע כפי שקרה בפורים בשושן, וידוע כי במגילת אסתר לא מופיע שם ה' מפני שישראל נגאלו אז על פי דרכי הטבע להראות שהטבע כפוף לבורא ית' והבורא ית' נמצא גם בתוך הטבע וקרוב לעולם[46] ואינו מנותק ממנה ורק על ידי ניסים גואל את ישראל כאשר בוחר הוא להתקרב לבריאתו. הוא מביא לגאולת ישראל על פי הטבע ומה שנדמה אדם שאינו מאמין על דרך המקרה כפי שרצה המן העמלקי להטביע בתוך ישראל ולהשמידם.

באבות דרבי נתן כתוב[47] "אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה ואח"כ צא והקבילו" אדם היה חושב כי בבואו של המשיח הוא יעזוב הכל ויקבל פניו אך זה מה שמתחדש פה, עצם זה שאדם  ממשיך בנטיעה אח"כ מקבל פניו. כאשר אדם עוסק בגאולה על צד המעשה, כאשר הוא גואל את ארץ ישראל ונוטע נטיעה, דבר אשר לאו בהכרח יזכה לראות את פרותיו[48], הוא לא צריך לקבל את פניו של המשיח המבשרות על הגאולה כיון שהוא עצמו עוסק בגאולה הצמה בנטיעה אשר נוטע. כל כך חשובה היא מצות ישוב ארץ ישראל וגאולתה שהגמרא מלמדת אותנו "והלוקח בית {רש"י- מנכרי} בארץ ישראל כותבין עליו אונו {רש"י- שטר מכירה} אפילו בשבת בשבת סלקא דעתך אלא כדאמר רבא התם אומר לנכרי ועושה הכא נמי אומר לנכרי ועושה ואע"ג דאמירה לנכרי שבות היא משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו ביה רבנן"[49]. הגמרא שם מלמדת אותנו שאדם יכול לכתוב שטר קנין של חלק בארץ ישראל שקונה מנוכרי בשבת ע"י נוכרי ולא חוששים משום "שבות", ועוד דנים בזה באריכות בספרי ההלכה. חשוב לא רק לדבר על קדושת ארץ ישראל ועם ישראל אלא להביא את זה גם לידי מעשה. לא ללמוד ולהתפלל כמצוות אנשים מלומדה אלא לחיות את הלימוד בבחינת "וָחַי בָּהֶם".

ב"מכתב מאליהו"[50] מבאר הרב דסלר זצ"ל[51] את ענין רגלי האדם במובן הרוחני וכותב שם כי נקודת התורפה של האדם הוא עקביו, אותם מצוות שאדם דש בעקביו[52], המצוות הקטנות שהאדם לא מרגיש בהם חטא. אך ידע כי גם שם הקב"ה נמצא באותו "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"[53]. בכל מקום אדם יכול ליפול על ידי נשיכת הנחש אך גם יכול להתרומם מפני הקדושה אשר בה. אדם קודם כל צריך לעזוב את דרכיו הרעים בבחינת "סוּר מֵרָע"[54] ואז להתקדש בבחינת "וַעֲשֵׂה טוֹב"  שכן המעשים משאירים חותם על האדם. רגליו של האדם הם פועליו לא רק במובן הגשמי-חיצוני כי אם גם במובן הרוחני-פנימי. רק במקום שהוא כבר קדוש אפשר ללחת יחפים, כאשר מקבלים את הציווי האלוקי " שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" זה "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"[55], לא בגללך אלא בגלל הופעת הבורא ית' בו ותר מאשר בשאר מקומות. כאשר האדם כבר עוסק בקדושה אז הוא לא צריך לפחד מפני אותם מסכים המגינים על רגליו המהוים נקודת איזון וייצוב של גוף האדם בשני העולמות, הגשמי והרוחני, ויכול הוא ללכת יחף ולינוק מקדושת המקום ולחוש את הקדושה בנתיב בה הוא הולך.

אותם נפילות שהרב דסלר זצ"ל דיבר עליהם הם אמנם דברים קטנים אך הם גדולים באותו מידה.

הכתוב מזכיר את אמונת ישראל ואומר "וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"[56] על אף שכבר הגיעו למדרגה של "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ"[57], של "בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים"[58], ומסביר האדמו"ר מרוז'ין[59] כי הדבר אינו לחינם. אומר האדמו"ר שאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף הגיעו ישראל לדבקות עצומה בבורא ית' יהצר ניסה להפיל את ישראל דוקא אז ולומר כי הגיעו לגבול ההשגה, רצה הוא להכניס בהם ספק שכן אחד מעקרי האמונה הוא שלא יושג כלל, "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך אינו גוף ולא ישגיהו משיגי גוף ואין לו שום דמיון כלל"[60],. אך משה רבינו עליו השלום שם ליבו לכך ופעל על ישראל בקדושתו שידחו ישראל מחשבה זאת מליבם ואימינו כי לא השיגוהו כלל, ועל זה מעידה התורה "וַיַּאֲמִינוּ בַּיקֹוָק וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". העם האמין שכמו שלא השיג את גדולת הבורא ית' גם לא השיג את גדולת משה עבדו.

נמצאנו למדים כי הישועה היא כצמח, אף כאשר אינה נראית היא תמיד גודלת, "וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם"[61]- לשון הווה ולא לשון עתיד, וכדרך הצמח היא באה אט אט ואת אותה שירה אשר מוזכרת בפרשתנו, "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיקֹוָק וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיקֹוָק"[62], נוכל לשיר כאשר נמחה את זכר עמלק ממקום אמונה ולא ממקום של חרב כי אם כדי לייחד את שמו של הקב"ה בעולם, "וִיקַבְּלוּ כֻלָּם אֶת עֹל מַלְכוּתֶךָ וְתִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם מְהֵרָה לְעוֹלָם וָעֶד כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעוֹלְמֵי עַד תִּמְלֹךְ בְּכָבוֹד"[63], וכשנפעל ממקום אמונה ונאמין בבורא ית"ש באמונה שלמה ולא ניתן ליצר הרע שום אחיזה במחשבותינו, בדיבורנו או במעשינו, הרי אנו הולכים בדרך הטבעית לנו, בדרך הראויה לנו. עלינו להתאזר עוז וגבורה כנחשון בן עמינדב כאשר קפץ לתוך הים[64] והביא את האמונה והביטחון שלו בבורא ב"ה לידי גילוי בעולם העשיה ולא השאיר זאת בליבו בלבד ובכך הביא על ידי מעשיו והשתדלותו לקריעת ים סוף וגאולת ישראל, עד שממצב של "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"[65] הגיעו ל"וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה"[66]. אז, על ידי השתדלותנו באמונה ובמעשה, נתקן את מה אמרו על הים, כפי שמופיע במדרש "ר' יוסי הגלילי אומר אלו אמרו ישראל על הים "יְקֹוָק מֶלֶךְ לְעֹלָם וָעֶד" לא היתה אומה ולשון שולטת בהן לעולם אלא אמרו "יְקֹוָק יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד"[67] לעתיד לבא"[68], ונזכה לבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן, אך אם לא נפעל בדרך הראויה הרי שדברי הירושלמי[69] "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" יתממשו גם בנו.

"אין הדבר תלוי אלא בי"[70] ועל כן אל לנו להתרשל, עלינו ולזכור את דברי מרדכי לאסתר "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ"[71] להענות לקריאת ההתעוררות המתחילה בפרשתנו, בשירת הים הממשיכה במלחמת עמלק וכל הנלמד ממנו לימינו כפי שבארנו, ובענין הרוחני בצמיחה ובנטיעה המתגלה בראש השנה לאילן החל בט"ו בשבט עד אשר נגיע לחג הפורים ונסיר מאיתנו את קליפת עמלק ונזכה להכין את עצמנו כראוי לחג הפסח וליציאת מצרים אשר בסופה, בחג השבועות, על ידי תיקון המעשים וההתעלות בימי ספירת העומר זוכים לקבל תורה מחדש.

כאשר נצא ונפעל בעולם מתוך מבט של תורה ובכוחה של תורה כאנשי תורה, כפי שעשה משה רבינו ע"ה וכפי שעשה יהושע, מתוך כוח של אחדות ישראל, לא "אילנות" כי אם "אילן" אחד, מתוך מבט של אמונה וביטחון בקב"ה אז נזכה לגאולה השלמה ולשמחה ולימים של "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְקֹוָק לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה"[72] וליום אשר "וְהָיָה יְקֹוָק לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יְקֹוָק אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"[73] במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

בס"ד

תשובה לשאלה שבכותרת תוכלו למצוא וגם מסרים ממנה ומהבן שלה, המקלל, תוכלו למצוא פה.

לחכות, כמו חוט מתוח

מתי תיגמר לה האסיפה

המבחן מחר מפחיד אותי נורא

שונאת להיות אני

שונאת להיות

בור עמוק שלא יתמלא

מישהו יודע איך ממלאים בורות כאלה

בע

גועל עצמי מרוכז

השבוע הזה יהיה ארוך

אני לא אוהבת

לא יודעת לתת רק לקבל

רציתי חופש קצת לנוח

אבל שבוע אחרון ללימודים.

מיאווווווווווווווווו

אין לי איך להסביר את זה

חוץ מ

תחושת סכנה איומה

כעס עמוק

חרדה שאין לה שם

ואז כמובן כותבים לה שנמאס לי לחיות ואני שונאת את זה. 

אני באמת שונאת-

להרגיש את הדברים האלה

להרגיש חסרת בית בעולם. חסרת הגנה. 

נזקקת. לא ראויה. נתונה לגחמות של מישהו חסר גבולות ואכזרי. 

אכזריות זו מילה נכונה בהקשר הזה. 

אוף, בא לי לבכות

ואז למות

לפי הסדר

תינוקת בת שנה בוכה במיטה

סליחה אני חייבת

מה יהיה עם הדיסאוריינטציה הזה בעולם

סיוט עם לחץ

לא יכולה

מעורר מתח

לא רוצה לאכזב ולתסכל אבל

ככה אני ספונטנית זורמת

מהרגע להרגע

מפה לשם משם לפה

בלי להתעכב מידי

אבל

אוף

תינוקת בת שנה בוכה במיטה

תינוקת בת שנה בוכה במיטה

למה אני צריכה אותה

איזה טיפשות מדהימה

סתומה

מגעילה

דוחה