חברה שלי כתבה, לא אני=]]זה היה יציאה שלה..
זהו. נפרצו כל המחסומים.
היא רק ישבה, ובכתה.
הוא עזב אותה ככה. בלי להגיד אף מילה. פשוט הלך. הלך, ולא יחזור.
עכשיו היא יושבת על המדרכה. הגשם מרטיב את שערותיה החומות. בעצם- אולי זה לא הגשם. אולי אלו הדמעות, שמרטיבות את כולה.
למה הוא עשה לה את זה?
פשוט הלך.
לא נמצאו עדיין סימני ירי, ולא נשמעה אף צעקה מחדרו. הוא כנראה עשה את זה בעזרת רעל.
הרופאים צריכים לבדוק את זה.
ועד שהם יבדקו- היא יושבת ובוכה.
בוכה על השנים שהם עברו ביחד.
בוכה על מה שעשו ביחד.
מה הם לא עשו?
הם הלכו לגן ביחד, לכיתה א', וכל שנה מחדש- היא הייתה מעירה אותו ביום הראשון של הלימודים, והם היו הולכים ביחד ללימודים.
הם היו תאומים. אמרו עליהם שהם היו תאומים סיאמיים. אבל היום היא הרגישה שהיא לא הכירה אותו מספיק טוב.
הוא התאבד, כי היה לו רע בחיים. מה היה לו רע?
היא קראה את המכתב שהוא השאיר לה על המיטה שלו. גילו את זה שהוציאו את הגופה שלו מהחדר.
"בר, אחות יפה שלי. זה לא באשמתך. זה לא באשמת אף אחד. רציתי רק לבדוק איך זה שם למעלה, עם כל המתים. רציתי לבדוק אם בקבר חם, קר, או שבאמת לא מרגישים, כמו בסיפורים."
והיא רצתה לזעוק. לצעוק. לצרוח.
"למה?"
תודו יפה=]
