היה תחרות בעולם קטן אז החלטתי לשלוח משהו יצא נחמד לא מפוצץ אבל בסדר:]אשמח לתגובות
מישברי ים
הולכת יחפה בין הדיונות,החול מלטף את רגלי נפרד בכאב.הגלים המתנפצים על המזח נשמעים כאילו מדברים אלי מברכים אותי בהמשך דרכי ומתפללים שאחזור בקרוב.הפינה בין הדיונה הגדולה לקו המים היה המקום הקבוע שלי מאז ומתמיד, זולה קטנה עמדה שם ותמיד שרציתי להיות לבד,להתפלל,לבכות,לצעוק,הלכתי אליה. זה היה כמו בית בשבילי. אך עכשיו רוצים לקחת אותי לגרש אותי מהבית שלי,אני לא אתן להם.. החול הים השמש השמים כולם יעזרו לי,אני מנסה להשלות את עצמי מכניסה את עצמי לתוך בועה שהולכת להתפוצץ לי בפנים. הסוף קרב,בשבילי זה סוף העולם.
אני מרגישה כמו השמש חשבתי לעצמי, כל ערב השמש שוקעת ונעלמת במקום שהוא מפגש המים והשמים,מקום שנראה כמו סוף העולם. אך ההבדל בין השמש לביני שהשמש למחרת תזרח כאילו לא היה אתמול ואני אכאב את הפרידה עד יומי האחרון.
אומרים שארץ ישראל זה גן עדן והרי גבול גן עדן זה הגהנום,למה רוצים להרחיב את הגהנום למה רוצים למסור שטחים של גן עדן לידי מרצחים.הולכת לזולה מחליטה להתפלל לה', בדרך כלל תפילה זה הצד החלש שלי אבל הפעם הרגשתי תחושה מוזרה שמילאה אותי הרגשתי צורך להתפלל,לוקחת את הסידור פותחת אותו אך התפילה שאני מתפללת לא כתובה בשום סידור היא כתובה עמוק בתוך הלב תפילה אישית שלי,הרגשה של התרוממות הרוח והנפש מילאה אותי קיוותי שהתפילה תעזור,אני יודעת שבדרך כלל תפילה לא עוזרת מידיית לא תמיד רואים את התוצאה במקום,אבל לקוות תמיד אפשר.שומעת מרחוק זעקות שבר,החיילים נכנסו לגוש.התאכזבתי,אבל ידעתי שהתפילה שלי התקבלה היא תעזור לעם ישראל, אולי לא עכשיו אבל בהזדמנות אחרת... זה עודד אותי קצת. בקרוב הם יגיעו לפה חשבתי לעצמי ואני אנא אפנה.החיילים מתקרבים קבוצה של שלושה חיליים מתקרבת לכיוון החוף דורכת על החול,רומסת את כל מה ששייך לי,ורק לי. אני רואה אותם עומדים מולי עם מבט של צער וכאב בעניים,מנסים לשדר לי דרך המבט שלהם שהם מצטערים והם פשוט לא יכולים לסרב פקודה אבל אני,לא מתייחסת אני מסתכלת עליהם במבט של שנאה,ולא משפילה מבט.הם לעומת זאת משפילים מבט ומבקשים שאפנה את המקום מרצוני ולא הצטרכו להשתמש בכוח. אני לא אפנה את המקום הזה מרצוני,לא אפנה את המקום הזה בכלל צעקתי. זה החיים שלי כאן חרוטים כל הזיכרונות שלי. שתי חילות תפסו אותי וניסו לגרור אותי מהמקום אך אני נאבקתי בהם נשכבתי על החול צמוד לברזלי הזולה,ונאחזתי בברזלים.החיילת השלישית שעד עתה היתה רק כצופה לקחה אלה והחלה להכות את ידי,ידי החלו מתנפחות החלו זבות דם, אך אני למרות הסבל לא משחררת את אחיזתי ידי מתחילות להשמט אך אני בשארית כוחותיי נאחזת. הגירוש היה ברגישות ונחישות אין ספק,כנראה שבזמן שלימדו מה זה רגישות בבית ספר,הם לא היו בכיתה.אין לי הסבר אחר.
החיילות לקחו אותי ממררת בבכי,נוטפת דם.בלי רחמים מרובים הם העמיסו אותי על האוטובוס,התנהגו אלי כאילו אני איזה חפץ,האוטובוס לקח אותי הרחק משם.מהבית שלי. כל הדרך עיני לגוש צופיה,לא הורדתי את עיני עד שאופק נעלם,עד שלא ראו כלום חוץ מעשן שעלה מעלה מעלה עד השמים והגיעה עד כסא הכבוד.
השמש שוקעת האופק הופך אדום,השמש שוקעת..שקיעה זה דבר יפה אבל זה גם משהו שמסמל סוף דעיכה,ואני ביחד עם השמש דועכת מנסה להתגבר אבל האור נכבה,השמש שבתוכי שקעה.זועקת לשמים תפילה חרישית.אנא ריבונו של עולם תן לי כוח שאוכל לזרוח שוב שאוכל להמשיך בדרך.מקווה שהתפילה הזאת תתקבל ותשפיע מידיית.ואוכל להתחיל מחדש.
