היו היה פעם בממלכה רחוקה מאד מכאן מלך אחד, ולמלך היתה אשה יפת תואר ונאוה עד מאד וגם תריסר ילדים בריאים וחזקים בנפשם ובגופם וגם טירה נאה וזוזים לרוב כמו שאומר השיר: "והריקותי לכם ברכה עד בלי די, עד שיבלו שיפתותיכם מלומר די! די! די!".
אבל המלך לא היה מאושר... הלך המלך אל זיקני ממלכתו וקרא: "זקנים, זקנים." ויענוהו: "כן מידעל'ה." ויאמר: "יש לי שפע ברכות וכל מה שאדם חולם שיהיה לו אך בכל זאת איני מאושר, יעצו נא לי מה אעשה על מנת להיות מאושר." הזקנים נאלמו דום כי לא ידעו מה לענות למלך המסכן שהרי הפרוזאק לא היה נפוץ בממלכה זו וכי אף נתין לא ירצה שמלכו יתדרדר לאלכוהול ולמרעין בישין אחרים...
וירא אחד מזאטוטי הזקנים שאיש אינו מייעץ להוד מעלתו מה לעשות ויחשוב בליבו: "זאת הזדמנות להשמיע את חכמתי לרבים." ויען הפעור: "אדוני המלך, על מנת להיות מאושר עליך לראות את העולם דרך משקפיו של אדם מאושר."
הזקנים ניסו להשתיק את העולל (שהיה בו 108 אבל לא סופרים, נגד עין הרע...) אך הוא כבר הספיק לסיים את משפטו לפני שהזקן הראשון הספיק להושיט יד אל פיו (דלקת מפרקים...) ויצא המלך מעל פני הזקנים שמח וטוב לב ויחפש אדם מאושר בכל ממלכתו, במשך שלוש שנים חיפש המלך אדם מאושר, מים לא אכל ולחם לא שתה רק חיפש וחיפש (וחיטט באף מפעם לפעם... כי איך אפשר בלי...)
עד שפגש בקבצן אחד ויקרא המלך: "קבצן! קבצן!" ויאמר: "הנני." ויאמר: "האם אתה מאושר?" ויאמר: "כן, האנשים בממלכה מאד נדיבים ואני מרוויח 5 זוז ליום וזה מאפשר לי לקנות את לחמי כל יום ומה צריך בן אדם יותר מזה?" ויען המלך "קבצן, קבצן, אני המלך ואני מחפש שלוש שנים ודקה וארבעים שניות אדם מאושר בממלכה, אנא, הראה לי את העולם דרך משקפיך." ויען הקבצן "אני רואה שש שש..."
