במבט ראשון נראה שכבר ראינו פרשיות מסעירות יותר מ'ויקהל-פקודי': המון הלכות, מספרים, תיאורים שקצת גורמים לנו ללכת לאיבוד.אולם במבט שני, אי אפשר שלא להתעכב על הפסוק:"קחו מאתכם תרומה לה', כל נדיב לבו יביאה". וכתב על זה כבר בעל הטורים: "לבו יביאה- בגמטריא לב הוא והיא"כלומר הסוד הגדול הזה, שנחבא לנו במילה הזו, תקף לשני המינים:מלבד הכסף הזהב והנחושת, יש עוד משהו, תבלין מיוחד, שרומז לנו הקב"ה:בוא ותביאו לי משהו שווה באמת. בואו ותביאו לי את הלב שלכם!אותו לב, שהפסקנו כבר לספור כמה פעמים שכחנו אותו בטרמפיאדה, מתי שהתחלנו במסע התפילה הפרטית שלנו, כל בוקר מחדש ו" איזו היא עבודה שהיא בלב? הווי אומר זו תפלה".כמה פעמים מצאנו את עצמנו עומדים מול הסידור והרגשנו שאין לנו שמץ של מושג מה לעזאזל אנחנו עושים כאן?ואם נזרום לרגע אחד של כנות, חלק נכבד מהסיבה שבגללה אנחנו מתענים בעל כורחנו לעמוד לפני האלוקים, דופקים כרטיס וסובלים עד הקצה היא רק כדי שהרב ירשום לנו נוכחות, והמחנך יצא מרוצה.וככה משלבים את הלב להילוך אוטומט, משייטים מ'הודו' ל'עלינו' באדישות רגילה, כמו מחר, כמו אתמולרק שתעבור כבר החצי שעה המעצבנת הזו, בה חפרנו עם עצמנו על הכול:חבר שפגע בנו והיום יקבל הפוכה לפניםואיזה שואו אנחנו הולכים לדפוק הערב בסניף, בפעולה עם המדריכה שכנגד, על 'בנות ובנים'ומה נהיה עם ההופעה מחר של שולי רנד שנופלת על ה'סדר' והלוואי שהר"מ יביא חיסורולמה אם עוד שעה וחצי המתכונת, החומר הארור עדיין לא יושב ברור.והנה לפחות בסוף, באה לנו מחשבה אמיתית וכנה: היום התפילה דווקא עברה די מהר, בלי קריאה בתורה ותחנון, תודה לשמיים, כבוד לשכינה! וזה מתסכל ומחפרן ומוציא אותנו פארשים חבל"ז, כי שלום כיתה א' ועל מי בדיוק באנו לעבודמצד אחד הולכים עם האמת עד הסוף, מחתימים עצומות, מתנדבים קבוע לדברים הכי קשיםומצד שני, קצת נבוכים, כשתפרנו הודעה לקונית: "הלכנו ותכף נשוב" במיוחד לאלוקים.אז מה בכל זאת אפשר לעשות?את התשובה נמצא בשורה הבאה בברכות:"חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את ליבם למקום".ובעברית: להבדיל מהבגרות במתמטיקה שאם אתה מספיק מוכשר והבוחן היקר, הלך ב'מקרה' למקום אחר והטופס שהעתקת מהחבר הג'בזן שלך אושראצל הקב"ה אין משחקים כאלו או כפתורים אדומים שאפשר ללחוץ עליהם והלב יתחיל לעבודבמשחק האמיתי של החיים, כשהמלך מזמין אותך להתייחדות, כל רגע הוא מבחן של כבוד!מלמדים אותנו החסידים בשהייתם לפני התפילה, שכמו כל מנוע, גם הלב שלנו, צריך לקבל חומר מזוקק, שידע להתמקד, להתבונן, לחשוב צלול, מעבר לעכשיו ולרגע, מבעד לאבק:'באמת אין לך על מה לבקש?' ו'מתי שחנש"ת עם הנשמה שלך בפעם האחרונה?' אז בפעם הבאה שיקרעו אתכם מהמיטה, והגעתם לבית מדרש עם עיניים אדומות ומבט אפוף, למה שלא תגוונו קצת ותלכו על משהו חדש:קחו את החמש דקות הקרובות, לעצור רגע ולצאת מהסרטים של הדאגות הקטנותופשוט תנשמו עמוק ולאט, ותשיבו ללב את כל המחשבות האלו לפירורים קטנים של רגשותשיזכירו לכם שהקב"ה רק מחכה ל'פתחו לי פתחו של מחט', לנגיעה הקטנה הזו והאמיתיתשלא לא תמצאו אותה בגוגל או על שלטי חוצות, רק אם תסתכלו פנימה, עמוק בפנים:
ביישנית ושקטה כזו, ולהבדיל משאר הנגיעות לא נשרפת כגפרור. הנגיעה היהודית...