חשבתי עליו כשהייתי בחוף הים... תגיבו...
בכל פעם שתלך לים, תפגוש שם צדפים,
מנמנמים על החוף.
כל צדף והצבעים שלו, הדוגמא או הגודל הייחודים לו.
ישנם צדפים גדולים או קטנים, חלקים או משוננים קלות,
עם חורים, סדקים או שברים.
ישנם צדפים גדולים ומושכים את העין אך למעשה אינם יפים במיוחד,
ישנם צדפים קטנים ויפהפיים, אך הם קבורים בחול ורק מעטים זוכים לראותם,
ישנם צדפים שלא נוצרו שלמים ומושלמים, אך יש בהם יופי מיוחד ונדיר,
וישנם צדפים שהיו פעם צדפים- והיום הם שבר של צדף,
ישנם שברי צדפים יפים וצבעוניים,
ישנם צדפים שאף אחד אינו רואה אותם, והם מתפללים שאדם זה או אחר יבחין בהם וירימם,
וישנם צדפים שנמאסו עליהם מגעי האדם,
ישנם צדפים מיוחדים ונדירים שאפילו הם אינם מכירים בכך,
וישנם צדפים הדבוקים אחד למשנהו ולחול עד שיוצרים מקבץ של סלע קטן.
וישנם הים והחול, המחבקים כל צדף וצדף באהבה, ללא אפליה או הבדל, ללא התייחסות כלשהי לפגמיו של כל צדף.
וישנו אתה- שכל שעליך לעשות הוא לפסוע על החול הרך או להשתכשך במים, ולהרים פה ושם צדף ביישן- לגעת בו וללטפו, גם אם תחזיר אותו לחול אחר כך.
כי אז, הצדף יהיה מאושר. וגם החול. והים. וגם אתה...
כעיקרון כתבתי את זה כמשל. תחשבו על זה...
