"הבית נותר כשהיה. אותן מרצפות צבעוניות דהויות בחצר, אותו עץ תות המתנשא לגבהים, אותן תיבות דואר עשויות פח בחדר המדרגות, אותם תריסי ברזל כבדים, אבל חוץ מזה - הכל השתנה. זאטוטים חרדים דוברי יידיש מתרוצצים לכל עבר ופאותיהם מתבדרות ברוח, נשים עם שביס לראשן וגרביים שחורים לרגליהן מפטפטות ביניהן. לאורך הרחובות הסמוכים, צפניה, נחמיה, עובדיה, מלאכי, עמוס ויונה, הוקמו תלמודי תורה וישיבות, בתי כנסת ובתי מדרש.
אחר כך הלכתי ברחובות הצרים, האפורים והצפופים לשכונת גאולה. חשתי כמי שמהלך בעיר זרה, ולא במחוז ילדותי. נזכרתי במחלבה של תנובה ובחנות הגלידה "וולגה" ובחנות של את"א שמכרה בגדי חאקי. כשהגעתי לכיכר השבת נזכרתי בשנות ה־50 הרחוקות, כשבמקום התנהלו בשבתות הקרבות הראשונים בין דתיים לחילונים על תנועת כלי רכב...
משם טיפסנו במעלה רחוב יחזקאל, שבפסגתו ניצב פעם קולנוע אדיסון, הקולנוע שבו התקיימו גם הצגות התיאטרון של הבימה והקאמרי, ואני הצלחתי פעם אחת להתגנב פנימה כדי לראות את ילד הפלא הספרדי חוזליטו ולשמוע את קולו הענוג.
כיום אין כל זכר לבית הקולנוע. הבניין נהרס עד היסוד, ומן הסתם יקימו במקומו עוד ישיבה או תלמוד תורה. גם כל בתי הקולנוע האחרים שהיו במרכז העיר נסגרו בזה אחר זה: אוריון, אורנע, אורגיל, עדן וציון.
חזרתי לביתי במבשרת ציון, מהלך עשרה ק"מ בלבד מירושלים, עם תחושה של חמיצות בפי. כמה עצוב לחוש זר בעירך"
נעבעך! פעם התגוררו בשכונה "ציונים" ללא מירכאות... אולי הגיע הזמן לעשות סדר? האם כל מי שלא אומר "הלל" ביום העצמאות וביום ירושלים איננו ציוני? אז לשם השכלה: אי אפשר לעשות דה-לגיטימציה לאלה, שמתפללים 3 פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ומתכוונים להארת שמו וכבודו של הקב"ה על ירושלים, שהיא סמל הקדושה. מה יש בה עתה? מי, שמבקש להפוך את ירושלים ל"איליה קפיטולינה" ולעקור כל דבר שבקדושה, הלזה ציוני ייקרא? נכון. גם לי יש מחלוקת עם החרדים. אבל לעשות להם דה-לגיטימציה?! ב"ה הם תורמים רבות להעשרת עולם התורה והרוחניות ואבוי לנו, אילו כולם היו נוטים בהשקפתם לגדעון אלון. הכותל המערבי כבר ספק, אם היה בידינו ומ"ריקודגלים" בוודאי יכולנו לשכוח. חזור בך, גדעון! אל תבכה על העבר. נסה לראות, כיצד בונים עתיד ביחד.
שישו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה!


