מהי ההתייחסות הנכונה ליום כ"ח באייר, היום שבו שוחררה ירושלים עיר הקודש? הרבי קובע בבירור: "ח"ו לא יעלה על הדעת לקבוע את יום הנצחון כיום-טוב באמירת הלל וכו', שלזה אין שום מקום" ● תקציר ממאמרו המקיף של הרב יעקב הורוביץ 
למאמר
את יום כ"ח באייר – שבו שוחררה ירושלים עיה"ק משלטון ערבי בשנת תשכ"ז - רבים מאחינו בני ישראל מציינים כיום חג, ("יום ירושלים"), באמצעות טקסים שונים, הרקדות, תפילות, אמירת הלל וכו'. דעתו של הרבי הובעה בבהירות (בשבת פרשת מסעי ה'תשכ"ז), בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, וכה היו דבריו:
"ח"ו לא יעלה על הדעת לקבוע את יום הנצחון כיום-טוב באמירת הלל וכו', שלזה אין שום מקום . ובפרט ע"פ המבואר בקבלה שהמועדים מכוונים כנגד הספירות, ג' הרגלים הם כנגד ג' האבות אברהם יצחק ויעקב חג"ת, חנוכה ופורים (או: פורים וחנוכה - כב' הדעות שבזה) הם כנגד נצח והוד, ושבעה עשר בתמוז ותשעה באב (שיהפכו לעתיד לבוא לימים טובים וימי ששון ושמחה) הם כנגד יסוד ומלכות, ולפ"ז פשוט שאסור להוסיף יום-טוב.
ואפילו חג הגאולה י"ב תמוז שבו היתה גאולה כללית, אעפ"כ לא עלה על דעת אדם מעולם לקובעו כיו"ט ולומר בו הלל עם ברכה או אפילו בלי ברכה! והוא הדין לענין המאורעות שארעו בזמן האחרון - אין לתקן ולקבוע בהם יו"ט ח"ו! ואע"פ שמצינו כמה גדולים שהנהיגו לבני ביתם ולזרעם אחריהם לעשות יו"ט ביום שנעשה להם נס, אמנם זהו רק לענין שיתבוננו בחסדי המקום שעשה להם . . אבל לא יו"ט כפשוטו.
וכן גם בנוגע לחג הגאולה י"ב תמוז, כתב כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו הידוע, בפירוש כיצד ובמה יש לנהוג בו יו"ט: שיעשו התוועדות להתעוררות והתחזקות בהפצת התורה והיהדות, ולהפיץ את זה בכל אתר ואתר - שבזה מתבטאת ההודאה, ועד"ז הוא גם בנוגע למאורעות שארעו לאחרונה ...".
"ירושלים השלימה"
דהנה מפי רבים נשמעת הטענה, שיום זה הוא חשוב מאד ויש לציינו כיום חג - ולא רק מהבחינה הלאומית גרידא אלא גם מנקודת מבט של תורה - מפני שבאותו יום נכבשה ירושלים העתיקה מידי צר ואויב שהחזיק בה י"ט שנה, וירושלים אוחדה בבחינת הנאמר (תהלים קכב, ג): "עיר שחוברה לה יחדיו", ומצאו לזה גם כינוי ותואר של כבוד "ירושלים המאוחדת" או "ירושלים השלימה".
ברם לשיטתו של הרבי, דבר זה אין לו מקום. שכן כל מהותו, אופיו ונשמתו של היום - הריהו לאומיות (חילונית או דתית). אבל מהבחינה היהודית המקורית לא ארע שום דבר מיוחד ביום זה, שכן אנו ממשיכים לחכות ולצפות למשיח צדקנו שהוא, ורק הוא, יביאנו לשלמות האמיתית (בלי מרכאות) כשיוליכנו לגאולה האמיתית והשלימה בקרוב ממש.
וירושלים האמיתית מה מצבה כיום? - בתפילת "נחם" אנו מבקשים מהקב"ה "נחם ה' אלקינו את . . העיר האבלה והחרבה והבזוי' והשוממה: האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה, והשוממה מאין יושב . . ויבלעוה לגיונות, ויירשוה עובדי זרים ויטילו את עמך ישראל לחרב...".
ולכאורה לגמרי לא מובן, הרי יושבים כיום אלפי יהודים בירושלים, וכיצד זה אנו אומרים שהעיר היא "חרבה ושוממה . . מבלי בניה ומאין יושב"? אלא כנראה, לפי השקפת היהדות מה שיושבים יהודים בירושלים זהו רק בבתי האבן, בירושלים של מטה - אבל אנו מצפים לירושלים של מעלה, למשיח בן דוד שיגלה לנו את נשמתה שהיא עיר הקודש והמקדש, שזהו עיקר שבחה ומעלתה.
עד"ז בליל הסדר לאחר אמירת ההגדה אנו מבקשים "לשנה הבאה בירושלים". ולכאורה לא מובן, יושב לו יהודי בבית מרווח בירושלים ומבקש "לשנה הבאה בירושלים" - הרי אתה נמצא כבר עכשיו בדירת פאר שמסביבה גינה מטופחת בירושלים?! אלא מאי, כנראה לא זו ירושלים שאליה אנו מייחלים ומצפים כבר אלפי שנה.
באחת משיחותיו הוכיח זאת הרבי גם מנוסח התפילה (של מוסף ליו"ט) שתקנו לנו חז"ל לומר "מפני חטאינו גלינו מארצנו". ולכאורה, עומד לו יהודי בארץ הקדש ליד מקום המקדש, ואומר "גלינו מארצנו" - היתכן?! אלא מה עלינו לומר, מכיון שמצבם הרוחני של ארץ הקדש וירושלים עיר הקדש הוא בשפל, כמאמר "ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתי'", אין זה נקרא שאנו נמצאים כאן. המצאותנו כאן היא רק במובן גשמי גרידא, אבל זהו כגוף בלי נשמה, וכשהעיקר חסר (הנשמה) - גם הטפל (הגוף) אינו נחשב.
קריעה על ראיית ירושלים
זאת ועוד. ע"פ ההלכה המפורשת בשו"ע, כשיהודי רואה את ירושלים עליו לקרוע את בגדיו כאבל. הלכה זו מקורה במסכת שמחות (פרק ט) והובאה (עם הוספות) גם בתלמוד דידן, מסכת מועד קטן (כו, א), ובירושלמי שם (פרק ג הלכה ז). וכן נפסק להלכה בכל הפוסקים, ברמב"ם (פ"ה מהל' תענית הט"ז), בטור (או"ח סי' תקס"א) ובשו"ע (שם) מבלי חולק.
ומכיון שזוהי הלכה פשוטה - אליבא דכל הפוסקים - היא מחייבת כל יהודי, כפשוט. וגם במצב הנוכחי שיש שלטון של יהודים בארה"ק, לא נשתנתה הלכה זו (ראה בשו"ת מנחת שלמה - להגאון רבי שלמה זלמן אויערבך) . לפלוני שביקר בזמנו בארץ הקדש ולא קרע כדין על ערי יהודה, הביע הרבי את תמיהתו בלשון חריפה : "לפלא . . ועתה נוגע עוד יותר - להוציא מדעת האומרים שהחלטת U.N. בשנת 1948 ביטלה ברכות (=דינים) אלו".
שכן לדעת הרבי, הקמת המדינה לא הוציאה כלל את עם ישראל ואת ארץ ישראל ממצב של גלות, ואפילו 'אתחלתא דגאולה' אין כאן. אדרבה - מבחינות מסויימות זו גלות כפולה וקשה עוד יותר, כאשר אנשים אשר "בשם ישראל יכונה" (קרי: "מדינת ישראל") הם המשליטים את הגויים ואת תרבותם על ארץ הקדש . ולכן מובן החיוב ע"פ ההלכה לקרוע על ירושלים גם בזמן הזה, וכמ"ש בשו"ת מנחת שלמה (הנ"ל), שכיוון שבתי התיפלה כו' אי אפשר להסירם לעת עתה [ואדרבה, הם מקבלים עוד תמיכה מהשלטון ה'יהודי'], יש לקרוע גם כיום. וראה במכתב כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ : "על ירושלים הנוכחית, שבנו בה את התיאטראות וכדומה - מותר לקרוע פעמיים".
והטעם לזה מובן, שכיון שה'יהודיות' של המדינה - בעיקרה - איננה אלא במובן הלאומי החיצוני (והמסגרתי - טכני) בלבד, אבל במובן הרוחני, רוח הגויים ותרבותם היא השלטת במדינה - אין זה נקרא שערי יהודה וירושלים נבנו מחורבנן עד שיהיו בשלטון ישראל, לא רק במובן המדיני אלא במובן הרוחני-תוכני שהוא העיקר. וראה גם מה שכתב אדמו"ר מהוריי"צ באחד ממאמריו "כל זמן שפושעי ישראל הם מנהיגי ארץ ישראל, הרי כל המבנים הגשמיים הם חורבות".
ויש להוסיף שעניין זה, של העדר שלטון ישראל (אמיתי) על ערי יהודה וירושלים עיה"ק הקיים כיום, נראה עתה בחוש (ואף נעשה מוחשי יותר ככל שחולף הזמן), גם בגשמיות, וכגון בירושלים ה"מאוחדת והשלימה" אף שבאופן רשמי היא "בירת ישראל לדורות" הרי בפועל אין מאפשרים ליהודים לדור בה, למעשה שולטת שם ה"משטרה הפלשתינאית" והמשטרה שלנו עומדת חסרת אונים מולה. ולא רק שאין מאפשרים ליהודים לדור בה, אלא יהודים מפחדים להסתובב בה בחופשיות. וכשהאספסוף זורק אבנים אל רחבת הכותל מצוה המשטרה ליהודים להתרחק מהמקום. ו"הר הבית - בידינו" (בכאב ובתמיהה רבתי)?! – כידוע. ואין להאריך בדברים המצערים.
לסיכומו של דבר יכולים אנו, איפוא, לומר, כי מה שדרים עתה ריבוי יהודים בעיר הקודש - הרי זהו ב"ירושלים של מטה" בלבד, והיא אכן משמשת כמקום איכא חלק מירושלים ברשות האומות מגורים גשמי לאלפי יהודים (וכאמור, לא רק ליהודים, גם לישמעאלים ולמחבלים...) הדרים בה. אבל תקותנו וצפייתנו ל"ירושלים השלימה" היא לירושלים של מעלה, כעיר הקודש והמקדש.
וכשתמצי לומר, אפשר לחדד את הדברים ברוח מה שהוסבר לעיל ולומר זאת במלים נוקבות יותר (ובודאי הקורא יתפוס את "נשמת" הדברים ולא את גשמיותן) - והוא, שמה שגרים עתה אלפי יהודים בירושלים, הרי זה (כמובן, ע"ד ההשאלה בלבד) כמו שגרים בתל-אביב, או יפו או קלקיליה, (ובעצם, הדמיון ביניהם עולה יפה גם בדרך השלילה (ובדרך זו הוא אף חריף עוד יותר): מה בקלקילי' לא מאפשרים ליהודים לגור הנה אף בירושלים העתיקה כן!...). למה דומה עיר הקודש והמקדש עתה? לגוף בלי נשמה! - ששון ושמחה וימי חג, יהא ניתן לעשות כשיהא שחרור "ירושלים של מעלה" - וזהו שאנו מתחננים ומבקשים כל יום בתפילותינו: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב..."., "ובנה ירושלים - עיר הקודש..." - אך במצב הנוכחי גדולים הצער ו(במילא גם) התמיהה: לשמחה מה זו עושה?!...
מנגד, מובן ופשוט שכל האמור לעיל אין בו שום סתירה לזה שכו"כ פעמים דיבר הרבי וזעק מקירות לבו הטהור על ההכרח הגמור לעמוד כצור איתן נגד מסירת ירושלים העתיקה לנכרים ח"ו. וכן, כמובן, לזה שהרבי התייחס פעמים רבות לנסים ולחסדי ה' שהיו במלחמת ששת הימים ושחרור המקומות הקדושים, ובראשם הכותל המערבי, מיד שלטון גויים שמנע מיהודים להתפלל שם וכו' וכו'.
ומה שיש מטעימים את ציון היום הזה שהוא מפני שנפלו חיילים הרבה (באותו יום ובימים שלאחריו) על כיבוש הכותל וירושלים, עובדה זו כשלעצמה היא נכונה. אבל מה זה נוגע לנושא הנדון כאן, אם יש לחגוג ביום זה. - בכל א"י נפלו הרבה חיילים, ואולי במלחמת יום-הכיפורים בסיני נפלו יותר; ועל הגנת הגליל או הנגב בתש"ח נפלו עוד יותר! ומה זה נוגע לכ"ח באייר דווקא, שיש לציינו כיום חג?! ועוד, אם מפני שנפלו הרבה חיילים - יש מקום לציינו כיום זכרון ואבל ולא כיום חג.
ויש להוסיף עוד, שאם רוצים לקבוע יום של הודיה לה' על הניצחון במלחמת ששת הימים - הרי צריך לקובעו ביום סיום המלחמה וסיום הניצחון , וזאת ע"פ ההלכה הקובעת שאלה הצריכים להודות (לברך ברכת "הגומל") כגון חולה שנתרפא, רק כשיצא מהסכנה וחזר לבוריו לגמרי מברך הגומל ומודה . ועוד, שא"כ היה צריך לקבוע יום של שמחה והודיה גם בסוף מלחמת תש"ח ויום-הכיפורים, והטעם שלא קבעו הוא - בצדק גמור - מפני שלמרבה הצער והכאב מלחמותינו לא תמו כלל ועיקר, כידוע כמה דם יהודי נשפך עוד כמים מאז ועד היום.
כמה נקודות מתוך מחקר מקיף בנושא "יום ירושלים – כ"ח באייר כיום חג?!" מאת הרב יעקב הלוי הורוביץ, ראה אור בקובץ "פרדס חב"ד" גליון 11 עמוד 163 ואילך. המאמר מלווה בשפע של מקורות והערות, שלא הובאו
