היי חברים!!!
וואלה, מזמן לא הייתי פה, התגעגעתי ביותר.. 
אז הפעם, שאלה רצינית למדי ומלאת רגש:
אז ככה, הייתה לי מורה בכיתה ו' (כילו בכיתה ו' יותר היו לי שיעורים איתה והכל.. היא תמיד הייתה שם ודי שנאתי אותה אם להודות על האמת), שלמדה אותי תנ"ך. קיצר, היא תמיד העדיפה אותי ועוד בנות יותר, יענו - "חכמות", שפיתחו איתה ת'דיונים. היא שיא הניסתה להעביר לנו מסרים חשובים בעיניה דרך התנ"ך. קיצר, לאט לאט התחלנו להתחבר ולאהוב אותה יותר ויותר. יום אחד בהיר היא פתחה שיעור לקבוצת בנות מאיתנו (שהיא בחרה), שהיה על חשבון התפילה ועוד איזה שהוא שיעור. (היינו כמעט חצי מהכיתה.. 
) קיצר, ממש אהבנו אותה. היא לימדה אותנו פול ערכים, מידות.. למדנו איתה את פרקי אבות והיא שילבה כלמיני סיפורים ועניינים.. היא גם קצת רצתה נראלי לתת לנו חוסן לכיתה ז', שאז יוצאים ולומדים בעיר (כי עד אז למדנו בבי"ס שבו למדו רק דוסים מהישוב שלנו ועוד כמה מהסביבה, אבל הדוסים היוו רוב שולט ומוחלט) ופוגשים אוכלוסייה שונה.
) קיצר, ממש אהבנו אותה. היא לימדה אותנו פול ערכים, מידות.. למדנו איתה את פרקי אבות והיא שילבה כלמיני סיפורים ועניינים.. היא גם קצת רצתה נראלי לתת לנו חוסן לכיתה ז', שאז יוצאים ולומדים בעיר (כי עד אז למדנו בבי"ס שבו למדו רק דוסים מהישוב שלנו ועוד כמה מהסביבה, אבל הדוסים היוו רוב שולט ומוחלט) ופוגשים אוכלוסייה שונה.קיצר, נפרדנו ממנה בהרבה אהבה בסוף השנה, ולאחר חודשיים יצאנו לעולם הגדול.. (
)
)אותה שנה הייתה שנה ממש מוזרה, מלאת תהפוכות. ויתרתי על הרבה עקרונות שהיו לי - כי הם לא נראו לי חשובים.. וגם את המידות שרכשתי באותה כיתה (ו') די.. טוב.. =/
בסוף כיתה ז' כבר הייתי ממש על פי תהום וכשחושבים על זה, זה היה עניין של זמן, בעיקר, עד... =/
ואז התחלתי לשנוא אותה.
לא יודעת למה, פשוט שנאתי אותה. כל חלק בגוף שלי רצה להרוג אותה, להסתער, לפוצץ, להשחית.
תיעבתי אותה, היא הגעילה אותי, יכולתי לירוק לה ולדרוך לה על הפרצוף, בכיף.
פשוט שנאתי.
ככה חשבתי.
בתחילת השנה היא טסה לשליחות בגרמניה, עם בעלה והילדה הקטנה. גם לא נתקלתי כמעט בילדים שלה, שבמיוחד הצעירים שבהם עוררו בי שוב את אותו דחף חייתי, להשחית, להכאיב, לה. איכשהוא.
היא חזרה לישוב, לפני שבוע וחצי, ומחר היא חוזרת לגרמניה.
אחרי שבת מלאת שטנה, החלטתי לנסות, לפחות, להבין את השנאה הזו, את התיעוב.
והבנתי, אתם יודעים מה?
לא, תקשיבו טוב:
שאני מאוכזבת ממנה.
כן, איפושהוא שם בפנים, עוד נשארה טיפת התלות וההערכה שרחשתי לה, עוד נשאר הרצון לחסות בצילה, להמשיך עם העקרונות שקיבלתי ממנה, לשמור על ההרגלים הטובים שרכשתי אז, כשהייתי תחת חינוכה, אפשר לומר.
ולא, לא נשארו לי העקרונות, לא נשארו לי המידות, נשארה ילדה עם בעיות גדולות, כעסים גדולים, תסכול... (כן, אני פותרת את זה לאט לאט, ובכל זאת..)
)אבל חכו, אפילו לא הגעתי לעיקר..
עכשיו תאמרו: רגע, בעצם, זהו, היא בטח כבר לא שונאת, ואותה מורה תעזוב את הארץ כשאין בליבה של אביב עליה.
עממה?
שהשנאה מסרבת לעזוב את הלב. היא תפסה לה אחיזה, אותה שנאה, אותו כעס, אותה חייתיות, אגדיר את זה כך, והיא לא רוצה לעזוב את הלב שלי.
עדיין רוצה אני להתנפל עליה, לכעוס, לפרוק, לשנוא..
ואני שואלת אתכם:
למה??
מה קורה פה?
מה זה הרגש הזה?? ולמה הוא לא עוזב??
אז - אם שרדתם עד פה, אני מחכה לתיאוריות.
תודה ביותר.
אביב..