בס"ד!
אני פשוט מרגישה בזבוז.
יש לי שכל, אני אגיד את זה, בסדר?!
יופי.
ואני לא עושה איתו כ-ל-ו-ם-!
אני כל הזמן חושבת- אם הייתי בן, היה לי כיף, פי מיליון!!!
אני רואה את אח שלי, איך שהוא לומד גמרא, ונהנה מכל רגע-
ואני גם רוצה!!!
אני רוצה לעשות משהו עם הראש!!!
מה תועיל לי מתמטיקה, מה יעזור לי כמיה?! זה כל כך לא משמעותי!! כל כך לא חשוב!!!
זה כל כך לא זה!!!
אני אוהבת ללמוד מתמטיקה למיניה. כנ"ל כימיה. כנ"ל המון דברים-
אבל אין מה לעשות עם זה!!!!!!!!!
אני אוציא תואר, ועוד תואר, ודוקטורט, ו- מה?!?!?!
אני פשוט מקנא בבנים. ממש מקנא.
זה לא ענין של לבוש או בגד ים, אני באמת רוצה ללמוד!!! אבל לא "לימוד בנות", בסדר?! לימוד אמיתי יותר.
חברה שלי |היחידה שאמרתי לה את זה| אמרה שאני יכולה ללמוד לבד- אבל למען ה', איך?! לא למדתי משנה כמו אח שלי, כמו אבא שלי או כמו סבא שלי. לא לימדו אותי ארמית, לא לימדו אותי כלום!!! שיעורי משנה באולפנא שלי הם לעג לרש, פשוט כך. מקריאים קהתי וכותבים במחברת בעברית פשוטה ונמוכה.
אתם מבינים? אני לא רוצה להיות אישה.
אני מקנאת בבנים. ממש מקנאת.
הם לא מבינים אפילו איזה כיף להם שנותנים להם כלים.
איך אני אלמד?
אני לא הולכת להתחפש לבן,
ולא להצטרף לשיעורים כשמסביב למושב שלי יש מחיצה, ואני מקלידה את מה שאני רוצה להגיד וזה מוצג על הסטנדר.
ואני לא יכולה לפנות אל אף אחד, מי יבין את זה?!
חוצמזה, תמיד אומרים שנשים לא מסוגלות ללמוד גמרא.
אבל אני כל-כך רוצה לצאת מזה!!!
גם תנ"ך אפשר ללמוד, אבל... אני לא רוצה ללמוד יבש, כזה... אני כבר לומדת לבד, וזה לא כמו ללמוד עם עוד אדם.
אני לא רוצה להישאר עם תואר. אני רוצה טוהר.
אין לי מושג איך ללמוד. מה ללמוד. עם מי ללמוד.
אני עדיין לא יודעת אם בכלל ללמוד.
אוף...
לו הייתי בן...
בכלל- אולי צודקים האומרים שלא טוב שאישה תלמד גמרא?!
מתייחסים אלינו לפעמים כמו חפץ נאה, כלי ולא יותר. מכונה לייצור ילדים. לא חשובות באמת.
מי שיגיב יגיב ככה "שמעת על רבּ נחמה?"
או "תשבי ללמוד תנך, אלן תיקחי דבר שלא מתאים לך".
רב נחמה- היא סיפור מיוחד. אני לא מגיעה לכף הרגל שלה- לא במוח ולא בשום דבר אחר.
ותנ"ך- כמה אפשר, ועוד לבד?!
אין בזה סערה... זה לימוד, אבל לא לימוד...
או שזה מה שאני יודעת, לפחות עכשיו...
ואם אני אצליח איכשהו ללמוד- אני בטוח לא אצליח...

ואין מה לעשות עם זה.
אני אשאר בת.
וארגיש מבוזבזת.